בזמן שמרבית הסטודנטים של מכללת ספיר שקועים בלימודיהם ומנסים לתמרן בין מטלות למשמרות בעבודה, יוליה מיכיילישין (23), סטודנטית בשנה ב’ במסלול הדו חוגי של תקשורת עם שיווק טכנולוגי, חושבת רק על דבר אחד – אמא שלה, סלבה (52) שמנסה לצאת מאוקראינה המופצצת. היא אומנם נוכחת פיזית בשיחתנו, אך מחשבותיה נודדות כ-2,000 ק”מ מכאן – אל סולוטבין, כפר הולדתה שאליו אמה הייתה אמורה להגיע.
ב-10 בפברואר, כשבועיים לפני שהצבא הרוסי פלש לאוקראינה, עלתה סלבה על מטוס למולדתה. רק הפעם, מספרת בתה יוליה, סיבת הביקור לא הייתה משמחת כמו בביקורים קודמים: ”אמא שלי טסה לאוקראינה לבדה מכיוון שסבתא שלי חלתה. במהלך טיסת הלילה, כשאמי עדיין על המטוס, סבתא נפטרה”. סלבה, שתיכננה להישאר באוקראינה כדי לטפל באמה, לא הזמינה מראש כרטיס חזרה לישראל. ”היא הייתה בטוחה שסבתא שלי תישאר בחיים”, מספרת יוליה בכאב. ”כשנחתה ונודע לה שנפטרה, היא הייתה נורא מבולבלת ובמצב נפשי לא טוב”.
יוליה מיכיילישין נולדה בסולוטבין שבמחוז איוואנו-פרנקיבסק, לא הרחק מהגבול עם פולין. היא עלתה לארץ עם הוריה בשנת 2003, כשהייתה בת חמש: ”אמא שלי חלמה על ארץ ישראל כל חייה. סבא שלי תמיד רצה לבוא לארץ, אבל לא הצליח. הוא נפטר עוד כשסבתא שלי הייתה בהריון עם אמא שלי. לכן, אמא הרגישה כי עליה להגשים את החלום ולעלות לישראל”. הקשר עם המשפחה שנותרה באוקראינה דעך מעט לאחר העלייה, אך עם השנים התהדק מחדש והוביל למספר ביקורים במולדת.
הביקור המשפחתי באוקראינה הפך במהרה לסיוט: ”אמא נשארה בכפר ליד קייב וניסתה למצוא טיסה לארץ עוד לפני המלחמה, כשקראו לישראלים לצאת משם. אבל שדות התעופה במחוז שבו היא נמצאת ובמחוזות הקרובים הפכו לבסיסים צבאיים”, אומרת הבת. “כשהחלה הפלישה ניסינו ליצור קשר עם כל הרשויות הישראליות. בכולן השיבו שאמא שלי צריכה להגיע לאחד הגבולות. אבל להגיע לגבול התברר כמשימה הקשה ביותר שנתקלה בה”.
משפחת מיכיילישין שקועה בחדשות ובקבוצות עדכונים בטלגרם מאז שהחלה הלחימה, כדי לדלות כל פיסת מידע על המצב: ”אנחנו לא ישנים. כל היום הראש במחשבות. לא מצליחים לכבות את החדשות. ההבנה שהאדם שהכי קרוב אלייך נמצא באזור מלחמה כל כך אכזרי מפחידה ומשתקת. אני מבולבלת ולא מרוכזת בשום דבר מלבד במצב הזה”.
“מתנדב ישראלי, שעובד באוקראינה, עזר לאמא שלי. הוא הסתכן והביא אותה לעיר אחרת הרחק מקייב”
דרך אנשי קשר הצליחו בני המשפחה להגיע למספר מתנדבים באוקראינה שמסייעים לאזרחים בהסעות לגבול מסביב לשעון: ”תחילה, יצרנו קשר עם שתי נשים מהארץ, אביה וסטלה ויינשטיין. דרכן הגענו לבחור בשם זוהר, אזרח ישראלי המתגורר באוקראינה ועובד שם כחלק מהמשלחת של תנובה. הוא עזר לאמא שלי, הסתכן והביא אותה לעיר אחרת הרחק מקייב שספגה הפגזות מאסיביות”.
סלבה הצליחה לשמור על קשר יומיומי עם המשפחה באשדוד, אבל ככל שנקפו הימים, והתרבו הפסקות החשמל באוקראינה שהקשו עליה להטעין את הטלפון, השיחות הלכו והתקצרו. כיממה לאחר הריאיון עם יוליה, היא הצליחה ליצור קשר עם אמה על מנת שתוכל לספר ל”ספירלה” על תחושותיה.
“אף אחד לא האמין שזה יכול לקרות. חשבנו שהרוסים סתם מנסים להפחיד אותנו. כשהם תקפו – האזרחים נכנסו לפניקה”
ימים לא פשוטים עוברים על סלבה. אך כשאני שואלת אותה איך היא מרגישה, היא משיבה כי היא אמנם מפוחדת אך שומרת על קור רוח למען ילדיה הממתינים לה בישראל. ”התקיפה הנוכחית גרמה לי לקוות שאולי העולם יתערב כשהוא רואה כמה אכזרי מה שמתרחש באוקראינה ויכריחו את פוטין להפסיק”, אומרת סלבה.
בארץ יש מי שמותחים ביקורת על הישראלים שנשארו באוקראינה ולא עזבו למרות האזהרות.
”אף אחד לא האמין שזה יכול לקרות. חשבנו שהרוסים סתם מנסים להפחיד אותנו. הם תקפו בניינים של אזרחים פשוטים, ולא אזורים צבאיים. האזרחים נכנסו לפניקה כי הם לא רגילים לזה כמו שאנחנו רגילים בישראל”.
נשארו לכם עוד מוצרי מזון?
“הספקנו לקנות אוכל לפני המלחמה, כך שנותרו לנו קופסאות שימורים. אבל אף אחד לא מצליח לאכול. הפחד גובר על הכל”.
המלחמה נכנסת לשבוע השני. איך את מחזיקה מעמד?
“לא מצליחה לעכל את זה. מלחמה עם אויב אכזר זה משהו שלא זר לי. כל חיינו בישראל אנחנו חיים לצד מלחמה בדרום, אבל עדיין כל בום כאן מבהיל אותי. הצבא שמולו המלחמה מתנהלת הוא חזק ואכזר, ואין הגנה כמו שיש לנו בישראל. הזוועות שאני נחשפת אליהן באוקראינה, כמו פגיעה מכוונת באזרחים תמימים, מקשות עליי לעכל את האטימות של מדינות העולם כלפי המצב. אוקראינה סופגת טילים כבר שמונה שנים מרוסיה, והעולם לא מגיב. עכשיו המלחמה התעצמה בצורה אכזרית והעולם עדיין שותק”.
גם המקום שבו את נמצאת הותקף?
”שיירות של טנקים רוסיים עברו פעמיים בסמוך לבית ששהינו בו, בכפר הנמצא בפרברי קייב. הסתתרנו מתחת לאדמה, במין מחסן שבו מאחסנים תפוחי אדמה. בגלל שהאוקראינים הורידו את השלטים בכבישים, הטנקיסטים הרוסים לא ידעו לאן לנסוע. הם פועלים ללא תוכנית. הטנקים פגעו בעמודי החשמל והזרם התנתק”.
“אסור לפתוח חלונות. לפעמים יש רצון לנשום אוויר, אתה יוצא ואז רעש המטוסים והפצצות מכה בך”
התושבים הצטוו לשמור על האפלה בשעות הלילה: “אסרו עלינו להדליק אור בחדרים. על החלונות להיות מכוסים בווילון ובכרית, כדי שישמשו כמגן, ואסור לפתוח אותם. השתדלנו כמעט שלא לצאת. לפעמים יש רצון לנשום אוויר, אתה יוצא ואז רעש המטוסים והפצצות מכה בך”.
סלבה ניסתה לברוח מקייב לגבול פולין, אך ללא הצלחה. עד שלבסוף הופיע זוהר, אותו מתנדב ישראלי שגר באוקראינה, והסיע את סלבה מערבה. ”הצלחתי להגיע מקייב לעיר בשם ז’יטומיר, בזכות זוהר שהסיע אותי, דאג לי מקום לינה ולכל מה שהזדקקתי לו”, היא משתפת בבשורה המשמחת. ”כעת, אני מחכה לאוטובוס חילוץ שייצא מהעיר, יאסוף אותי ועוד כמה ישראלים שנמצאים באוקראינה וייקח אותנו אל הגבול”.
