חוויית הלימודים האקדמיים של יהב ארז סדקה את תפיסותיה מהיסוד. כמי שגדלה בבית ישראלי סטנדרטי בקיבוץ קטורה שבערבה, היא הכירה נרטיב היסטורי אחיד ומיינסטרימי – ציוני, אשכנזי, מעין מפא”יניקי – ולא ערערה עליו, עד שהקורסים השונים במכללת “ספיר”, שם למדה לתואר ראשון בתקשורת, פקחו לה את העיניים. זה התחיל בפרשת חטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן. “זה לא מקרי שלא הייתי מודעת בשום צורה לפרשה הזאת עד אותו הרגע”, היא אומרת בראיון ל”ספירלה”. “לא סיפרו לנו על הפרשה בבית ספר, הנושא לא דובר בבית, וממילא עד שנות ה-90 הוא היה בגדר קונספירציה”.
המידע שאליו נחשפה לראשונה, על היעלמותם של אלפי תינוקות ופעוטות מזרחים בשנותיה הראשונות של המדינה, הוביל אותה לערער על התפיסה שליוותה אותה רוב חייה שלפיה הציונות נועדה להוות מקום מקלט לכל היהודים. “זו אמירה לא מדויקת”, היא מסבירה. “יותר נכון להגיד שהציונות היא מפעל שמטרתו לשמור על מקום בטוח עבור יהודים לבנים. ברגע שהבנתי את זה, ראיתי את זה בכל מקום. ראיתי את ההשפעה של המדיניות הזאת על כל האוכלוסיות בארץ ובסופו של דבר הגעתי למסקנה שמה שמעניין את הממסד זה לשמור על הגמוניה אשכנזית”.
כמו רבים המתחילים להתעמק בביקורת רדיקלית על קיבוע ההיסטוריה והנרטיב בישראל, משם קצרה הדרך של ארז לצלול גם למאבק הפלסטיני, שכיום מהווה נדבך מרכזי בעיסוק שלה כאקטיביסטית, ברשתות ובכלל. “עד גיל 30 לא ידעתי הרבה דברים מאוד בסיסיים על ההיסטוריה של הארץ הזאת”, היא אומרת. “היום אני רואה שמשאירים אותנו בבורות באופן מכוון. התחלתי ללמוד עוד ועוד, ולנסוע למקומות בגדה, כאלה שאוהבים להגיד לנו עליהם ‘אם תיכנסו לשם יעשו בכם לינץ”. ביקרתי שם והבנתי שזה רחוק מהאמת. ראיתי שבסך הכל יש שם בני אדם שרוצים לחיות. כך התחלתי להכיר יותר את המציאות שם, מה המדינה והצבא עושים שם, ולהבין שמה שמספרים לנו בתקשורת הישראלית זה בגדול שקר”.
ארז (32), מתגוררת כיום בתל אביב. מאז הלימודים בספיר היא הספיקה לסיים גם תואר שני בתוכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר אילן. פרנסתה הרשמית מגיעה כדוברת המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות, שבמסגרתו היא גם מפרסמת בתקשורת מאמרים בנושא – מצעדת השרמוטות, דרך הסכנה לנשים אוקראיניות במלחמה ועד ביקורת על העלאת מחזמר המבוסס על הסרט “אישה יפה”.
בנוסף, בשנים האחרונות היא הפיקה לא פחות משלושה פודקאסטים: הראשון היה “תודעה רבה”, שעסק באמנות, מדע, ותרבות בהקשר של פסיכדליה ותודעה. השני הוא “shit של אחרים”, עם יותר מ-130 פרקים שבהם עצות פלפליות לפניות אנונימיות ופלפליות לא פחות. ולפני כשנה היא החלה לשדר בפודקאסט Disillusioned (בתרגום חופשי: התפכחות), שעוסק בנקודת מבטם של ישראלים התומכים באופן אקטיבי במאבק הפלסטיני.
- מה המאבק הראשון שלקחת בו חלק?
“המקרה של יונתן היילו (שהורשע בהריגת הגבר שתקף אותו מינית, ע”ס). נחרדתי כשהבנתי שהבן אדם משלם מחיר על מה שעשו לו. הבנתי שאין מצב שהבן אדם הזה יהיה חופשי בלי מאבק, כי הוא כל מה שאף אחד לא שם עליו – הוא אתיופי משכונה חלשה. אין לו שום פריווילגיות, אין לו קשרים וכסף לשלם לעורך דין. בכלא יש כאלה עשרות. זה היה כל כך טראגי בעיניי, עד אמרתי שאסור להשאיר את הבן אדם הזה לבד. הייתי נכנסת לשיעורים במכללה ומדברת על זה. זו הייתה תחילת הדרך שלי, לקום ולעשות משהו למען שחרורו”.
בשנים האחרונות היא החלה לכתוב על הנושא הפלסטיני, בעיקר באנגלית ברשתות החברתיות, ורוב הקהל שלה מורכב מגולשים מהעולם, כולל פלסטינים, חלקם פליטים במקומות שונים ברחבי הגלובוס. “קיבלתי הרבה הודעות מרגשות מפלסטינים ברחבי העולם, למשל שהעמדה שלי גרמה להם לחשוב בצורה קצת אחרת ופתחה להם את הראש”, היא מסבירה. “הרבה פעמים כתבו לי שמעולם לא שמעו על ישראלים שחושבים ככה. מעניין אותם אם יש בישראל עוד כאלה שחושבים ככה, ואיך הגעתי למצב שאני מחזיקה בדעות כאלה למרות שגדלתי בבית ציוני”.
בין שלל הפעילויות שלה עסקה ארז גם באקטיביזם פמיניסטי. לאו דווקא בנושא תעשיית המין, אבל החיים – והקורונה – הובילו אותה לתפקידה כדוברת מטה המאבק בסחר בנשים ובזנות. “בזמן המגפה הייתי שנה בלי עבודה”, היא מסבירה. “ראיתי פוסט בפייסבוק שמחפשים דוברת למטה, הגשתי מועמדות והתקבלתי. זה היה מאוד מיידי. מאז שנכנסתי לתוך המאבק, הבנתי שרוב הציבור לא באמת מבין את דפוסי הזנות, איך פועלת טראומה ואיך היא משפיעה על בן אדם.
“למדתי כמה חזק הכוח של הכחשה והדחקה, וכמה שזה אפל. רוב האנשים פשוט לא רוצים להפנים שהבעיה הזאת קיימת וכמה היא קשה. לחלק מהם קל לקבל את הטענה שזנות היא בחירה. במהלך העבודה שלי הרגשתי שאנשים רוצים לשמוע שזה בסדר, שלא מדובר בתעשייה אפלה. אבל מדובר בתעשייה אכזרית שאין לה פתרונות בזק. אגב, זה ככה גם בנושא של הסכסוך הישראלי-פלסטיני והרבה מאבקים אחרים”.
- יש צעד שעשית שאת יכולה להצביע עליו ולומר שבו את הכי גאה?
“אני לוקחת חלק בפרויקט שקוראים לו ‘רחובות יאפא’, שזה בעצם מיפוי של כל השמות של הרחובות ביפו מלפני 1948. אחרי כיבוש יפו שינו את כל השמות הרחובות לשמות עבריים. הצטרפתי לשתי נשים תושבות העיר שהתחילו בפרויקט מחקר למיפוי השמות המקוריים, ועכשיו כל מי שגר ברחוב מסוים יכול להזמין שלט שאותו אפשר לתלות מהמרפסת או מהחלון. זה פרויקט ענק שמתחיל להתרחב”.
- יש לך טיפ לסטודנטים שלומדים היום?
“המרצים שלכם מלאים בידע, גם אם אתם אוהבים אותם וגם אם לא. אני מציעה לסחוט את הידע הזה כל עוד אתם יכולים כי הוא יקר ערך והוא שם לשימושכם. תשתמשו בשפע הזה שמולכם”.
