את הריאיון הראשון שלה בחיים ערכה אפרת וכטל כשהייתה בכיתה ג’. המשורר רוני סומק הגיע לבית הספר שבו למדה, והיא – ילדה קטנה עם ארגז של ביטחון עצמי – הושיבה אותו לענות לה לשאלות. “מן הסתם לא התייחסתי לזה כאל עבודה אלא כמשהו שאני יודעת לעשות, אבל העניין שלי בעיתונות נמשך לאורך כל הילדות שלי”, היא מספרת בראיון ל”ספירלה”. “היה לי קטע כזה, שתמיד הייתי צריכה שיהיה עיתון בבית, גם אם זה רק כדי לדפדף בתמונות. בבת מצווה שלי ההורים שלי אמרו לי שכמתנה עשו לי מנוי לעיתון ושהוא מחכה לי בדלת. כשרצתי לקחת אותו ראיתי שהשער והעיתון מלאים בתמונות שלי ובברכות”.
בעשור האחרון וכטל היא אשת תקשורת מובילה בתחום הבידור. היא סיימה לימודי תקשורת במכללת ספיר בגיל 25 אבל נכנסה לעולם התקשורת רק בגיל 32. אחרי כמה שנים ב”פנאי פלוס” וב-ynet כיום היא עיתונאית במגזין סוף השבוע של mako בתחום התרבות, בעלת טור אישי במגזין “את”, מרצה לתקשורת לתלמידי שנה א’ במכללת ספיר ומעבירה הרצאות על ביטחון עצמי.
“לתואר בתקשורת הגעתי במקרה”, היא מסבירה. “רציתי להיות שחקנית אבל גדלתי בבית שלא הולכים ללמוד בו משחק. אז חשבתי על זה שאלמד תקשורת ותוך כדי אשחק במחלקת קולנוע בספיר”. וכך היה: בתקופת לימודיה בשנים 2008-2006 היא התרוצצה בין שיעורים במחלקת עיתונות לבין משחק בהתנדבות בכל ההפקות של מגמת קולנוע במכללה. לאחר שסיימה את לימודיה היא החלה לשחק, כשבמקביל תחזקה עבודות מזדמנות שיאפשרו לה לעזוב הכל אם תצטרך ללכת לאודישן.
הדרך שלה לעולם העיתונות כללה הרבה עיכובים, אחד מהם בדמות תואר שני בפסיכודרמה. “ראיתי איך משחק עוזר לבנות צעירות להתמודד עם פחדים שיש להן, אז הלכתי ללמוד כדי לדעת איך לטפל”, היא אומרת. “עבדתי כמטפלת במסגרת משרד החינוך. עזרתי לילדים, אבל אני הייתי בדיכאון. הרגשתי שזה לא המקום שלי”.
מה שהוביל אותה לשנות מסלול היה ספר שנתקלה בו, “דרך האומן”, שהחזיר לה את החשק לכתוב. “זה ספר שמאיר את המעיין היצירתי שבך, אז פתחתי בלוג בשם ‘מרמייד אין דה סיטי’ שמספר את החוויות שלי בתל אביב”, היא מספרת. “יום אחד התקשרו אלי מתוכנית הרדיו של דנה ספקטור ורן שריג וביקשו ממני לעשות פינה על דייטים וסיפורים משעשעים שאני חווה כרווקה”.
הופעותיה בתוכנית הרדיו זכו במהירות לפופולריות, והתגובות החיוביות על ההומור הרדיופוני שלה שכנעו אותה להתחיל לעשות גם סטנד-אפ. לאחת ההופעות שלה נקלע אייל ג’יבלי, אז עורך “פנאי פלוס”, שזיהה בה משהו וביקש ממנו לעבוד אצלו. “זה לא מקרה של ‘הייתי במקום הנכון בזמן הנכון'”, היא מבהירה. “הגעתי לבמה הזאת עם הרקע שלי, עם התארים שלמדתי, עם יעדים שהגשמתי, עם ניסיון. אם התפקיד הזה היה מגיע אליי כשרק סיימתי את הלימודים כנראה שלא הייתי נכנסת לתחום באופן כל כך מהיר”.
ואכן, הכניסה הייתה מהירה: כמי שהתחילה את דרכה בעולם התקשורת רק בגיל 32 ככתבת רכילות ב”פנאי פלוס”, כיום וכטל (39) מציינת ברזומה שלה שלל תפקידים בעולם התקשורת ומאות כתבות וראיונות – עם שמות כגון רן דנקר, אלון אבוטבול, עברי לידר ורבים אחרים. “אני לא אוהבת לרדוף אחרי סיפורים, אני אוהבת לספר את הסיפורים, כי מבחינתי כל אדם שהגשים חלום הוא מעורר השראה”, היא אומרת. “אני נוטה להתנצל על דרך העבודה שלי כי עיתונאים נתפסים ככאלה שלא ישנים בלילה בגלל רדיפה אחרי ראיונות. אני פשוט עיתונאית מסוג אחר”.
- היום את יותר בררנית בכתבות שאת מכינה?
“בסוף אני רוצה להסתכל אחורה על העבודה שלי ולראות סיפורים שאני מתרגשת שלקחתי בהם חלק. יש כתבות וראיונות שלי שאני יכולה לקרוא שוב ושוב כי הם פשוט מעניינים – לראות איך הסיפור נכנס למוח ורואה איך האדם חושב, עובד ומרגיש”.
- מה לגבי המקצוע? אומרים שהעיתונות גוססת.
“אני חושבת שהיא לא. היום אנשים כותבים פוסטים או משאירים תגובות ברשתות החברתיות וחושבים שהם עשו כתבה עיתונאית. לא העיתונות איבדה מהערך שלה, אלא המילה הכתובה. אנחנו כאן במכללה כדי לאפשר לסטודנטים ללמוד מקצוע. הדרך לשם צריכה לכלול לימודים. בתחילת הדרך התואר נתן לי ביטחון להגיד בקול רם שיש לי מה שצריך כדי לקבל את התפקידים. בכלל, אני אדם שמאוד אוהב תעודות. לדעתי זו גם הסיבה שלא הפכתי לשחקנית, כי לא למדתי משחק”.
- איך זה מרגיש לחזור למכללה כמרצה?
“זו סגירת מעגל עבורי. אני נותנת לסטודנטים מה שהרגשתי שלי היה חסר ברמה המקצועית. אני יודעת מה זה להיות במקום שלהם. כמובן שבתקופה שלי לא היו הסחות דעת כמו טלפונים שגורמים לסטודנטים לזלזל קצת במי שעומד מולם. חשוב לזכור שהמרצים שמלמדים את הקורסים המקצועיים לא מגיעים מעולמות האקדמיה. הם באים כדי לתת מעצמם, להעביר כלים מהניסיון שלהם. הלוואי שיכולתי להיות אחראית על איך הסטודנטים בוחרים להטמיע ולהשתמש בכלים הללו”.
- מה השאיפות שלך בתחום? איך את רואה את העתיד?
“אני רוצה להמשיך לגדול, לעשות דברים שיש להם ערך, להרגיש שאני עומדת מול אתגרים ולהיות מוערכת. באופן פרטני אני רוצה להמשיך לעבוד על ספר, להעביר יותר הרצאות, ומאחלת לעצמי לעשות דוקו משל עצמי”.
