מאת ד”ר מוטי גיגי
אדם יוצא מבית | יהודה עמיחי
אדם יוצא מבית
והבית אינו יוצא מן האדם.
הוא נשאר
על קירותיו ועל
התלוי בהם
ועל חדריו ודלתותיו
הנסגרות בזהירות.
או כי הבית
מתרחב והולך
ונעשה לדרכים
בהן ילך זה
שיצא מן הבית.
מאז הגיוס שלי בגיל 18.5 בערך, עזבתי את העיר שדרות, העיר שבה נולדתי וגדלתי ומאז לא חזרתי לגור בה. העזיבה בגיל צעיר, כשהוריי ואחיי גרים שם עד היום, השאירה אותי בחוויה של “חסר בית” על כל משמעויותיה הרחבות.
כתוצאה מכך, השאלות שהעסיקו ועדיין מעסיקות אותי הן מה זה בית? האם זה מקום פיזי? כלומר תבנית נוף מולדתך? האם זו הדרך שהתחנכת על פיה? האם האנשים שגדלת איתם הם הבית? או אולי שילוב כזה או אחר של הדברים?
לטורים הקודמים במדור “כותבים מלחמה”:
- טורניר הכדורגל המרגש במזרח התיכון התקיים השנה בהרכב חסר / שי ששון
- “כשאמרו לנו שמחכים לזום אאוט כל היום, הבנו שהשגנו את המטרה / ד”ר עומר קינן
- “על פגישה עם נגמ”ש ושידור תחת אש / ד”ר הגר להב
עברו מעל ל-30 שנה מאז אותה עזיבה ולא מצאתי עדיין מקום פיזי ורוחני שמשתווה למקום שגדלתי בו. למרות ניסיונותיי הרבים לאורך השנים למצוא בית חליפי, זה לא ממש צלח. לא מצאתי מקום שהרגשתי שייך אליו כמו שהרגשתי בשדרות. לא מעט פעמים שאלו אותי ואף שאלתי את עצמי אז למה בעצם לא חזרתי לגור בשדרות?
תשובה טובה לא היתה לי אף פעם, יותר נכון לא הייתה לי עד ה-7 באוקטובר. התאריך הזה שכנראה יהיה חקוק בדברי ימיה של האומה כזיכרון טראומטי קולקטיבי, נחקק אצלי גם כטראומה של עוטף עזה שנקראת כרגע עוטף ישראל וביתר שאת של העיר שלי, העיר שדרות.
הסיבות שחשבתי שבשמן לא חזרתי לגור בשדרות לאורך השנים הן רבות ואנסה לתאר את העיקריות שבהן. חלק מהדימויים שגדלתי לתוכם – שבבחרותי הבנתי שלא היו פרי דמיוני, אבל ללא כל צל של ספק הפנמתי אותם טוב במודע או שלא במודע – הם שלהיות שדרותי זה לא “מגניב”, זה אפילו “לא כדאי” ו”לא ראוי”.
בעצם חייתי חיים שלמים במאבק תמידי, ביו שני עולמות, בין החוויה האישית-קהילתית-תרבותית שגדלתי לתוכה ובה אהבתי את שדרות, אהבתי את אנשיה ואהבתי את המסורות שהביאו איתם תושביה, לבין הלך הרוח הציבורי, שהיה בילדותי ובמהלך חיי ושהראה לי שכל מה שאתה – זהותך, תרבותך ומורשתך – לא רלוונטי לתרבות הישראלית. למעשה, כל כך הפנמנו את זה, שאימצנו את הלעג שהופנה כלפינו. הפנמנו לעומק מה נכון וראוי בחברה ומה פחות, הרבה פחות.
לצד המאבק הפנימי בין החוויה השדרותית – כלומר לחיות ולגור בשדרות – לבין האופן שבו חוויתי את עצמי מחוץ לשדרות, בצבא, באקדמיה ובכלל, לקח לי זמן להבין שכשאומרים לי “אתה לא נראה שדרותי”, מתכוונים בעצם להחמיא לי. לאט-לאט רציתי והפכתי להיות “הכי לא שדרותי” שרק ניתן. המחיר היה שעם השנים התרחקתי כל כך משדרות פיזית ובעיקר מכל מה שמסמל אותה. התרחקתי ככל שניתן מכל סממן שדרותי בתוך העולם האישי והמקצועי שלי. לקח לי שנים להבין שבעצם האמירה הזו יש צד מעליב, פוגעני ומתריס כלפיי וכלפי כל הקהילה השדרותית שאני בא ממנה.
הפכתי להיות “הכי לא שדרותי” שרק ניתן. לקח לי שנים להבין שבעצם האמירה הזו יש צד מעליב, פוגעני ומתריס כלפיי וכלפי כל הקהילה השדרותית שאני בא ממנה
אך כפי שיהודה עמיחי ציין בשירו שאתו התחלתי – “אדם יוצא מבית והבית אינו יוצא מן האדם” – בתוך העולם האקדמי, במקום שיכולתי לברוח לעולמות תאורטיים, מדעיים ואוניברסליים, מצאתי את עצמי חוקר יחסי מרכז-פריפריה, יחסי עיירות פיתוח-קיבוצים, חוקר את שדרות, עוסק בשאלות של זהות ודרשתי ואף תבעתי את מקומה של התרבות שבאתי ממנה בתוך החברה. מחיתי על הדיכוי שהתרבות שממנה באתי חוותה.
החזרה לשדרות דווקא דרך העולם האקדמי נתנה לי לגיטימציה להרגיש הכי שדרותי שיכול להיות מבלי להרגיש ולו לרגע מגיע מעמדה של נחיתות. לעתים קרובות חטאתי בחטא הנוסטלגיה ביחס לכל מה ששדרות הייתה בעבורי וזה עשה לי טוב. מתוך עמדה אקדמית יכולתי לצאת למאבק למען התושבים והתרבות שהוזנחו ונשכחו בעיירות הפיתוח ובפריפריה החברתית והגאוגרפית. המאבק הוביל, הניע ותדלק את פעילותי – יצאתי לדרוש צדק ושוויון כדי שהחברה הישראלית תהיה יותר צודקת ושוויונית. אין ספק שבשלב מסוים השיח הפך מפלג ומשסע ולא שיח מכבד ושואף שלום ושוויון. העיסוק בפירוק של החברה לקבוצות ושבטים ובדרישה של כל קבוצה לצדק גרם לפילוג ופירוד העם שהגיעו לשיא שלא ידענו כמותו עד ה-6 באוקטובר.
ביום שבת ה-7 באוקטובר הכול השתנה. ברמה האישית שני דברים מהותיים השתנו – הראשון, שאין לי בית במובן הכי עמוק של המילה. הרגשתי שנכנסו לביתי וחוללו אותו ואני לא יודע אם אוכל לחזור אליו יותר. בעיקר במישור הסימבולי. דווקא ההבנה העמוקה שאין לי בית פתחה צוהר חדש להבנה ששדרות זו דרך ולא בהכרח מקום.
זה הורגש ביתר שאת בזמן שירדתי לאילת לטפל באמי שהתפנתה לשם, כמו חלק גדול מתושבי שדרות. שם פגשתי דמויות ואנשים שלא פגשתי במשך שנים, אנשים שהפכו פליטים כמו משפחתי. המפגש המרגש, החיבוקים והסיפורים, הם שהעניקו לי את השייכות שהרגשתי שכבר מזמן נעלמה לי. שם, קהילה שלמה של פליטים בעל כורחם, הקהילה שלי במלוא הדרה. שם, ממרחקים אבודים, הבנתי כמה אני חלק משדרות והקהילתיות שלה. באילת הרגשתי שדרותי כמו שלא הרגשתי מעל לשלושה עשורים. ובפליטות הזאת הרגשתי שאני בבית כמו שלא הרגשתי מעולם. בבת אחת שאלות רבות שקוננו בי ללא מענה קיבלו תשובה אחת – מה זה בית בשבילי ועד כמה קהילה היא לא עניין של מקום אלא אנשים ודרך. אני מרגיש חלק מקהילה וגאה להימנות עמה.
הדבר השני שקרה לי הוא שלאורך שנים עסקתי בשסעים בחברה הישראלית וחקרתי את המפריד והמשסע – ולאחר השבת השחורה הבנתי שאני רוצה להתעסק במחבר ובמאחד ופחות במפריד ובמשסע. כמו גם לייצר תיקון משותף מתוך הבנה והכלה של כל הצדדים. כמו חלק גדול מהעם הזה, מאסתי בבת אחת בשיסוי ובפירוק לשבטים. אנחנו לא זקוקים לאחידות, אבל אנחנו זקוקים מאוד לאחדות.
הבנתי שאני רוצה להתעסק במחבר ובמאחד ופחות במפריד ובמשסע. כמו חלק גדול מהעם הזה, מאסתי בבת אחת בשיסוי ובפירוק לשבטים
כולי תקווה שמתוך המחבר והמאחד, בשש אחרי המלחמה או בעיצומה, יידלקו כל הנורות האדומות, לתושבים ולמקבלי ההחלטות, על מנת לאפשר תיקון חברתי, תרבותי וכלכלי של האזור כולו. אם לא נשכיל לעשות זאת – האזור, כמו המדינה כולה, עלולים לסגת ולשקוע בדפוסים ישנים ומוכרים שהגיעו לשיאם עד ה-6 באוקטובר שבו החברה הייתה על סף מלחמת אחים, מה שיכול להשאיר את כולנו חשופים בחזית.
העם הזה, מעל למנהיגיו, מחק בבת אחת הבדלים ויצא למלחמת הישרדות כאן ושם, למלחמה על הבית.
זוהי תקופה קשה, לשדרות ולעוטף ישראל בפרט, ולישראל בכלל. ברור לגמרי שזהו תהליך ארוך, קשה ומייגע שבסופו אני מאמין ומקווה שנצא מחוזקים, מחוברים ושיהיו בו גם אלמנטים מנחמים, שיביאו גם שלום על האזור כולו, כי זה מגיע לנו, פשוט מגיע לנו להרגיש במדינה שלנו כולה בבית.
