מאת שי ששון
ביום שישי האחרון, ה-1 בדצמבר, התקיים בפעם הראשונה על אדמת כפר סבא “טורניר הכדורגל החשוב במזרח התיכון” כפי שאנחנו אוהבים לכנות אותו בשער הנגב.
כבר שנים שטורניר הכדורגל המרגש הזה נפתח בשבוע האחרון של פסטיבל “דרום אדום” ומסתיים רגע אחרי פסח ולפני תחילת הקיץ בשער הנגב. זה קורה מדי שנה באצטדיון המקומי בקיבוץ דורות לעיני 2,000 אוהדים – גברים, נשים וילדים נלהבים שגורמים לחלק ממגרשי העל להיראות כמו ליגה א’ לידנו. שחקנים מעשרה קיבוצים ומושב אחד שמתחרים מדי שישי ושבת בטורניר כדורגל מועצתי על הזכות להניף את צלחת האליפות בשער הנגב.
ואז הגיע ה-7 באוקטובר.
מאז אותה שבת שחורה כולנו, השערוקים והשערוקיות (כינוי לתושבי המועצה האזורית שער הנגב) מפוזרים בין קצוות הארץ. פליטים בארצנו בין בתי מלון בתל אביב, ירושלים, מצפה רמון והרצליה ודרך יחידות דיור בשפיים ומשמר העמק. כולנו עדיין מנסים לקלוט מה קרה לנו שם, מתאבלים על הנרצחים והנרצחות, חלק גדול מהם חברים שלנו, דואגים ומתפללים להחזרת החטופים שבשבי.
איפה הטורניר שהיה גולת הכותרת הספורטיבית בשער הנגב ונקודת המפגש החברתית הגדולה במועצה במשך עשר שנים ואיפה אנחנו? ובכל זאת, כמה נשים וגברים במועצת שער הנגב החליטו שאת הטורניר נקיים הפעם לזכר הנרצחים והנרצחות, למען החטופות והחטופים.
לטורים הקודמים במדור “כותבים מלחמה”
- כשאמרו לנו שמחכים לזום אאוט כל היום, הבנו שהשגנו את המטרה / ד”ר עומר קינן
- על פגישה עם נגמ”ש ושידור תחת אש / ד”ר הגר להב
כבוגר של מספר משחקי אליפות עם הירוקה שלי מהכרמל, כאחד שחווה ביציע את משחקי הצ’מפיונס המרגשים ביותר ואפילו חווה את הסאן סירו ואת הקאמפ נואו, טורניר שער הנגב האחרון שהתקיים אחרי השבת השחורה הוא אחד האירועים העוצמתיים שחוויתי בחיי הבוגרים.
כשהסתובבתי בין ארבעת מגרשי הטורניר בשישי האחרון, מצמצתי עשרות פעמים. לא, אני עדיין לא סובל מבעיות ראייה, פשוט קיוויתי שאם אעבור שוב ליד הספסל של נחל עוז, אילן פיורנטינו ז”ל, הקפטן של נחל עוז והרבש”ץ של הקיבוץ, יצוץ לרגע עם החיוך השובה שלו וייתן לי חיבוק מרגיע. קיוויתי שיובל סלומון ז”ל, עוזר המאמן היפיוף מכפר עזה והפרטנר המושלם שלי למשחקי מכבי חיפה יבוא לרגע לנתח את המערכים שלי כמאמן ניר עם. קיוויתי שלרגע אחד אופיר ליבשטיין ז”ל, שהיה חברי הטוב וראש המועצה האזורית שער הנגב, יבוא להתייעץ איתי ולשאול לשלומי. קיוויתי שרועי עידן ז”ל וסמדר עידן ז”ל יבואו לצחוק איתי על הטורניר והמלון, ושיספרו לי כמה הם התרגשו מכך שאביגיל בתם הקטנה חזרה מהשבי.
וגם קיוויתי שבכל פעם שאעבור מול הספסל של כפר עזה אראה את טל אילון ז”ל, החבר הכי טוב שלי, שרק יבוא לתת לי חיבוק, חיבוק שרק אחים גדולים יודעים לתת. שיגיד לי: “שייקה, תפסיק כבר, הכול יהיה בסדר”.
לאורך כל היום המרגש הזה, שהרגיש כמו טורניר אחד ארוך, אמרתי לעצמי שתכף אצטלם עם החבר’ה מהמועצה. מה שלא ממש קרה.
מה שכן קרה אלו המון חיבוקים. חיבוקים ארוכים ומלאים בשתיקה, ומדי פעם רעידות, של בכי ושל צחוק.
שתיקה.
חיוך.
אהבה.
והמון כוח.
יש לי כל כך הרבה סופרלטיבים לדבר המכונן הזה שעברנו ביום שישי האחרון.
מצד אחד שמחה ומצד שני עצב.
מצד אחד מתח ומצד שני רגש מצמרר.
מצד אחד מכובד ופומפוזי ומצד שני מלא בפשטות ובחן שלנו, של שער הנגב.
מצד אחד חנן בן ארי ומאור מליקסון ומצד שני רון שלום, משפחת מלון, מזי אילון, תמיר ארז, אור שפירר ואילן ארזי.
אבל אף אחד מהסופרלטיבים והדימויים שלי לא יוכלו להסביר את זה טוב כמו המשפט שהבית שלנו נמצא איפה שהקהילה שלנו נמצאת, גם אם זמנית זה על הדשא של כפר סבא.
ובתוך כל המראות שהעיניים הקרועות שלי קלטו, יש תמונה אחת שלא תצא לי לעולם מהראש – רועי אילון, לובש את החולצה מספר 20 של כפר עזה בצבעי הסגול-זהוב. זו לא סתם חולצה, זו החולצה של אבא שלו טל ז”ל (עדיין קשה לי עם הטייטל הזה), שחיכה שנים לראות את רועי הצעיר מככב בנבחרת הכי ווינרית של שער הנגב ואלופת הטורניר הנוכחית.
טל, הקפטן של כפר עזה, שהיה גם הקפטן של הטורניר החשוב במזרח התיכון, הקפטן של נמל אשדוד, הקפטן של מכמורת, הקפטן של החבר’ה שלנו בשער הנגב והקפטן והמפקד של כיתת הכוננות בכפר עזה, נהרג מאש הנאצים מהחמאס ב-7 באוקטובר 2023, תוך כדי שהגן בגופו על עשרות משפחות בכפר עזה.
כן, כזה הוא הטורניר של המקום הכי יפה ביקום – מלא בדמעות שמהולות בחיוך צנוע. אין כאן סיפורי אגדות ותמונות הרואיות, אלא רק סיפור של אנשים פשוטים שכל מה שהם אהבו לעשות היה לבחור בחיים ובאהבה מוגזמת לחבל הארץ הכי יפה ביקום ושילמו על כך בחייהם, תוך הגנה על הבית שבו הם בחרו.
אני אמשיך לספר את הסיפורים – על טל, על אילי, על רועי, על אופיר, על יובל, על סמדר ועל כל אחד ואחת מהאנשים הטובים שאיבדנו בשואת העוטף ב-7 באוקטובר 2023. אני אמשיך לכתוב עד שכל אחד ואחת מהחטופים והחטופות שלנו יחזרו הביתה. המלחמה לא נגמרה, והיא לא תסתיים עבורי עד שכולם יחזרו.
בינתיים אשאר עם התמונה של רועי, לובש את המספר 20 של אבא טל, ואמשיך לתהות איך זה הוגן בעיני העולם שילד בן 14 צריך לקרוא קדיש על אבא שלו, על חבר שלי, על הקפטן של כולנו.
אוהב אתכן ואתכם חברים שלי, לנצח.
שי
