מאת זינה איחייב
“למזלי לא הייתי ב-7 באוקטובר במפלסים. המקום הזה היה סמל לעצמאות שלי והחוויה הכי טובה, שנלקחה ממני ברגע”. כך מספרת מאיה לוי (23), סטודנטית במסלול רדיו במחלקה לתקשורת בספיר, שהתחילה לפני כחודש את שנת הלימודים האחרונה בתואר.
לוי, במקור מרחובות, משרתת כיום במילואים כעוזרת סגל פיקודי. כמו סטודנטים רבים בספיר, עברה להתגורר בתחילת הלימודים לתואר ביישובי העוטף, כדי להיות קרובה למכללה. מאיה, ועוד חמישה סטודנטים וסטודנטיות לתקשורת שיתפו את “ספירלה” במחשבותיהם ותחושותיהם סביב המאמצים לקיים שגרת לימודים אקדמיים כשהמדינה במלחמה.
הלימודים במכללה נפתחו ב-24 בדצמבר, ומתקיימים רק באופן מקוון. על אף התמיכה האקדמית, הכלכלית והנפשית שמעניקה המכללה לסטודנטים, ההחלטה לחדש את הפעילות האקדמית מעוררת בקרב סטודנטים רגשות מעורבים.
“התקופה לא פשוטה כלל”, אומרת בר אינדי-סיסטר (25) מאשקלון, הלומדת במסלול תקשורת שיווקית. “אני עדיין כועסת על הממשלה על כל מה שקרה ב-7 באוקטובר. הפקירו את המדינה, את תושבי העוטף, את החיילים והתצפיתניות שהתריעו על האירוע שקרב ובא”.
קורל אפללו (23) משדרות, גם היא תלמידת תקשורת שיווקית, מוסיפה: “לא חשבתי שדבר כזה יכול לקרות. כרגע אני מפונה מהבית לתל אביב וזה קשה”. מאיה לוי שחזרה בעקבות המלחמה ממפלסים לרחובות, מוסיפה: “לא משנה עד כמה ידעתי שקיבוץ מפלסים כל כך קרוב לגבול, אף פעם לא העליתי בדעתי שיקרה דבר כזה. הזוי ולא נתפס שבבית שלי היו מחבלים ושהדירה לידי ספגה RPG. עצוב לי שיותר אני לא ארגיש שם בטוחה ולא ארצה לחזור לקיבוץ. עצוב לי גם על האנשים שחוו את הטראומה הזאת ועל כל מי שפונה מהבית שלו”.
לוי: “הזוי ולא נתפס שבבית שלי היו מחבלים ושהדירה לידי ספגה RPG. עצוב לי שיותר אני לא ארגיש שם בטוחה ולא ארצה לחזור לקיבוץ. עצוב לי גם על האנשים שחוו את הטראומה הזאת ועל כל מי שפונה מהבית שלו“
“רק בנס לא הייתי בעוטף ב-7 באוקטובר”, מספר אלון טייכר (25) משוהם, סטודנט במסלול רדיו במחלקה לתקשורת. טייכר עבר לגור בשדרות בעקבות לימודיו בספיר, ומאז מתקפת הטרור שב להתגורר עם הוריו. “בהתחלה תכננתי לנסוע לשם והתלבטתי אם ללכת ל’נובה’ עם חברים או לחזור לבית שלי בשדרות. כשההורים החליטו לטוס כבר נשארתי בבית שלהם בשוהם עם הכלב שלנו”. טייכר מספר על הקושי שחוו הוריו כשהיו בחו”ל: “היה להם ממש קשה עם חוסר הידיעה והמרחק שלהם מהמשפחה, בין היתר כי יש להם נכדים גם באופקים”.
גם אלון פיזיצקי (24), סטודנט במסלול עיתונות במחלקה לתקשורת, שהתגורר בשדרות לפני המלחמה, חזר לגור עם הוריו בבאר שבע. “לא יצא לי להיות בשדרות מאז סוף הסמסטר הקודם. הייתי בשוק כשראיתי בחדשות שיש מחבלים באזור שגרתי בו”.
אפללו, שנולדה וגדלה בשדרות, חוותה את היום הזה בצורה שונה: “היינו בבית ומ-6:30 בבוקר סגורים בממ”ד. ב-7:00 קיבלנו סרטון של מחבלים באזור וזה היה מלחיץ כי אפשר לפרוץ לבית שלנו בקלות. בבית יש לנו חמישה חלונות גדולים, בלי תריסים, לכן אין בעיה להיכנס. הם היו ממש ליד הבית שלנו, זה נס שלא נכנסו אלינו”. אפללו מספרת שבאותו יום נכח לצדה בן הזוג שלה, והגיעו לבקר אותם דודים מראשון לציון. “הדודים שלי לא קלטו את הסיטואציה. דוד שלי צעק עליי שאני צריכה להירגע, ולא הבין עד כמה זה חמור. הייתי בטוחה שכולנו הולכים למות”.
געגועים למרק של אמא
קורל אפללו מתגוררת כבר שלושה חודשים בבית מלון בתל אביב: “מוזר לי לגור במלון. זה בא לביטוי בדברים הקטנים, שלא מייחסים להם חשיבות ביום-יום. אם זה ארון הבגדים או הכביסה. אלה דברים שחסרים לי. אין פה אפשרות לשמור מצרכים מהסופר במקרר, כי הוא לא מקפיא כמו בבית. גם האוכל שאמא מכינה לי בבית מאוד חסר. בכל חורף היא מכינה מרק שעושה תחושה טובה וביתית. אני ממש רוצה שהיא תכין, אבל אין באמת אפשרות כזו. היו כמה ימים שנתקעתי בלי פיג’מה נקייה כי לא הייתה אפשרות לעשות כביסה. כמו שאמרתי, זה בדברים הקטנים”.
כמה מהסטודנטים שהתראיינו לכתבה שירתו ממושכות במילואים. “התגייסתי ב-11 באוקטובר לירושלים ותפקידי היה להתעסק עם שב”חים (שוהים בלתי חוקיים, ז”א)”, מספר פיזיצקי. “שחררו אותי זמנית, אבל אני עדיין בכוננות. כרגע אני מנסה להסתגל לאורח החיים החדש, של אחרי ה-7 באוקטובר”. טייכר, שמשרת במילואים כקצין בבית משפט מנהלי, מוסיף: “מאוד מוזר לי שמתחילים לחזור לשגרה, ברמה של משחקי כדורגל ומסיבות. זה מרגיש כאילו אני לא בלופ הזה. אני בראש אחר מכולם”.
טייכר: “מאוד מוזר לי שמתחילים לחזור לשגרה, ברמה של משחקי כדורגל ומסיבות. זה מרגיש כאילו אני לא בלופ הזה. אני בראש אחר מכולם“
ההחלטה לפתוח את שנת הלימודים בעיצומה של המלחמה, כשחלק מחבריהם מגויסים למילואים, הפתיעה חלק מהסטודנטים, למרות ועל אף שהשיעורים מתקיימים בזום. “אחרי שהודיעו שמתחילים ללמוד ב-24 בדצמבר הרמתי גבה”, אומרת לוי. ” למרות זאת, הרגשתי שיש משהו משמח לחזור לשגרת הלימודים, למרות שהשגרה הקיימת רחוקה מהשגרה שהיתה לפני ה-7 באוקטובר”.
בר אינדי-סיסטר מדגישה את הקושי ללמוד בצל המלחמה, אפילו עם הנוחות של הזום: “מצד אחד רציתי לחזור לשגרה של הלימודים ולא רציתי לדחות את השנה. אני ממש בעד זום ואני חושבת שזה פתרון מאוד נוח. אין לי צורך להתארגן יותר מדי לפני הלימודים ולנסוע למכללה, שלא נמצאת בכלל בעיר שלי. מצד שני קשה לי עם העובדה שאנחנו מתחילים את הלימודים בלי המילואימניקים, ובצל המלחמה”.
אינדי-סיסטר: “מצד אחד רציתי לחזור לשגרה של הלימודים ולא רציתי לדחות את השנה, אבל מצד שני קשה לי עם העובדה שאנחנו מתחילים את הלימודים ללא המילואימניקים ובצל המלחמה”
לעומת לוי ואינדי סיסטר, שמביעות רגשות מעורבים בנוגע לפתיחת שנת הלימודים, טייכר מציג עמדה החלטית יותר: “אני לא שמח שהתחלנו ללמוד – ואפילו כועס. הפקירו את המילואימניקים ואני לא מדבר עליי, אלא על הלוחמים. לוחם לא באמת יכול להתחיל ללמוד, ואני מדבר בתור ג’ובניק שגם לא מצליח לחזור. לטעמי, החזרה ללימודים הייתה מוקדמת מדי, במיוחד כשמדובר במכללה שלנו. אנחנו מפונים מהבתים שלנו וזאת התמודדות כפולה. ברור לי שצריך לחזור לשגרה, אבל מספיק שפגעו בלוחם אחד, וזה לא שווה את זה, כי אנשים תורמים ונלחמים על החיים שלהם למען המדינה”.
לדברי אפללו, המרחק מהבית והחוויה שהיא עברה מותירים אותה עדיין מנותקת: “לי אישית ממש קשה, ולא הצלחתי אפילו להתחבר לזום. הראש שלי לא במקום לדברים האלה. יש לי חסם שאני לא יודעת להסביר”.
לעומתה, אבנר צביאלי (26), שלומד בשנה ג’ במסלול עיתונות, מנסה למצוא נחמה בשגרה שמסייעת לו להסיח את דעתו מהקשיים: “זה קשה, אני לא אוהב את הזום, אבל בסך הכול אני שמח מאוד לחזור ללימודים. שמח שיש את השגרה הזאת, כי זה פחות שואב אותי לקושי של המצב במדינה. המלחמה הזו תלווה אותנו הרבה זמן, ובסוף נצטרך ללמוד לחיות לצד זה. ברגע שהמילואימניקים יחזרו צריך להקל עליהם בלימודים ולדרוש מהם פחות. אולי אפילו לתת להם פטורים מסוימים או להצמיד להם עוזרים להסבר של החומר. אפילו אם אני יכול, אז אעזור להם”.
“הסטודנטים המילואימניקים חסרים והאמת שזה מבאס, כי בזמן שהם נלחמים על החיים ומגנים עלינו, אנחנו ממשיכים בשגרת החיים”. אומרת אינדי-סיסטר. גם לוי, שעדיין משרתת במילואים, חושבת על הסטודנטים הקרביים: “יוצא לי לחשוב הרבה על זה שהם מגנים על המדינה ואין להם אפשרות לבוא ללמוד. הם עובדים קשה במילואים ובמירכאות ‘מוותרים’ עליהם. עם כל ההקלות, לדעתי זה לא פייר כלפיהם, כי להשלים אחר כך זה לא פתרון בעיניי. אני מרגישה אשמה לא רק על המילואימניקים, אלא גם על החטופים. זה הזוי בכלל לחשוב שאני ממשיכה בשגרה והם נמצאים בסבל מתמשך וסכנה ממשית על חייהם”.
לוי: “אני מרגישה אשמה לא רק על המילואימניקים, אלא גם על החטופים. זה הזוי בכלל לחשוב שאני ממשיכה בשגרה והם נמצאים בסבל מתמשך וסכנה ממשית על חייהם”
אחרי שסיפרו על חוויותיהם מה-7 באוקטובר ושיתפו במחשבותיהם על פתיחת שנת הלימודים כשחלק מחבריהם מגויסים למילואים, סיפרו לנו המרואיינים על תקוותיהם.
“אני לא רואה איך אנחנו מגיעים למכללה השנה, ואני חושבת שנמשיך ללמוד בזום”, אומרת אינדי-סיסטר. “יהיה לי מאוד קשה להגיע פיזית ללימודים, מתוך ידיעה שהיו מחבלים באזור המכללה. לדעתי ייקח זמן עד שתחזור תחושת הביטחון והאמון. קודם כל אני מקווה שהחטופים שלנו יחזרו, ובהיבט הלימודי, הרי זאת השנה האחרונה ללימודים אז השאיפה שלי לסיים את התואר בהצלחה וליהנות כמה שאפשר, למרות המצב”.
צביאלי: “הציפיות שלי הן שכל החטופים יחזרו הביתה. מקווה שנצליח להשמיד את חמאס ושיהיה שקט בעוטף ושהמפונים יחזרו לבתיהם. החלום שלי שנזכה להניף את הכובעים במכללה, ולא דרך הזום”.
פיזיצקי אופטימי: “אני מאמין שיהיה אפשר לנסות לחזור שוב לשדרות וללמוד פרונטלית, כשהדברים יותר יתבהרו. לדעתי, זה בכל מקרה לא יקרה לפני חודש מרץ. יהיה קשה להחזיר את הביטחון בעוטף ואת האמון במאה אחוז. מאז ה-7 באוקטובר אני לא יכול להאמין בביטחון, בעיקר באזור העוטף. כמובן שאני מאוד רוצה לחזור גם לשדרות עצמה וגם למכללה. אני חושב שזאת המטרה של כולם”.
אפללו, שגדלה כאמור בשדרות, יותר סקפטית: “אין לי מושג אם אחזור לבית. אני לא יודעת איך זה ייראה ואיך אעשה את כל הדברים האלה. אני לא כל כך רוצה לחזור לשדרות. אני מפחדת לשמוע ‘צבע אדום’. אומנם גדלתי בשדרות ושמעתי אותו יותר מדי, אבל עכשיו זה מהווה עבורי טריגר חזק. הלוואי שזו תהיה הפעם האחרונה שאנחנו נהיה בסיטואציה כזאת מוזרה, והלוואי שנעבור את זה עם כמה שפחות טראומות”.
- לתמיכה שמעניקה מכללת ספיר לסטודנטים לחצו כאן
