הריאיון עם לישי התקיים לפני מבצע החילוץ בשבת האחרונה, שבמהלכו חולצו נועה ארגמני, אלמוג מאיר ז׳אן, אנדריי קוזלוב ושלומי זיו שנחטפו לרצועת עזה ב-7 באוקטובר. במהלך המבצע נהרג מפקד צוות ולוחם הימ”מ רב פקד ארנון זמורה ז”ל.
***
מאת ליאור לוי
ב-7 באוקטובר משפחת מירן – עמרי (47), לישי (39) ובנותיהם רוני (כמעט בת שלוש) ועלמא (בת שנה) – שהו בביתם שבקיבוץ נחל עוז. עם הישמע האזעקות הם נכנסו לממ”ד וחיכו שהמצב יירגע. הם היו רגילים שבדרך כלל במצבים כאלה, נכנסים לממ”ד ל-10 דקות, ואז ממשיכים בשגרת היום, אך כשנכנסו לקבוצת הווטסאפ של הקיבוץ הם הבינו שהמצב הפעם שונה בתכלית, ושמחבלים מסתובבים בתוך הקיבוץ. משפחת מירן שהתה בממ”ד עד השעה 10:30, אז נכנסו המחבלים לביתם והעבירו אותם לבית משפחת עידן בסביבות 11:00.
עמרי נחטף סביב השעה 13:30, ביחד עם צחי עידן. את הנשים והילדים של שתי המשפחות הותירו המחבלים יחד בבית משפחת עידן. “ידענו בדיוק מי המחבלים, לא נפלנו על בוזזים ואנשים מהרחוב”, מספרת לישי. “אלינו הגיעו גדוד עז א-דין, הם אמרו שהם לא פוגעים בנשים וילדים” (מעיין עידן בת ה-18, בתם הבכורה של צחי וגלי עידן, נרצחה בשבת השחורה). השעות עברו, ובשעה 17:30 לישי והבנות חולצו ועברו לבית אחר בקיבוץ שבו ריכזו את התושבים. כחמש שעות לאחר מכן הן כבר הוצאו מהקיבוץ לקיבוץ כרמים שליד מיתר, בהתחלה ללילה אחד, אך הן נשארו להתגורר בו עד היום.
לישי מירן-לביא היא מנהלת המכינות הקדם-אקדמיות במכללת ספיר ויועצת ארגונית בהכשרתה. היא חיה כל חייה בעוטף עזה. במרץ 2020 הכירה את עמרי מירן, ויחד הם עברו לגור בנחל עוז, שם נולדו בנותיהן, רוני שתחגוג שלוש בקרוב ועלמא בת השנה. בשיחה עם ספירלה היא מספרת על אירועי אותה השבת ששינתה את חייה ואת התקופה הסוערת שעוברת עליה מאז.
איך היית בימים הראשונים? מה הייתה ההבנה שלך לגבי עמרי?
“היה לי ברור שעמרי לא כאן ושהוא נחטף לעזה. בהתחלה חיכיתי שהמדינה תתעשת – מה שלא קרה עד היום. ברמה האישית, ביום חמישי ה-12 באוקטובר כבר ביקשתי שיבואו לקחת עדות”. אותה עדות הייתה הצעד הראשון של לישי במסע הממושך להשבתו של עמרי. “מאז אני בראיונות בתקשורת, פגישות, נסיעות של משלחות לחו”ל ועוד”.
האם אתם מקבלים עדכונים וליווי מהצבא?
“כן, יש לנו קצינה שמלווה אותנו ועוזרת, וכמובן שמעדכנים אותנו בכל דבר. זה לא שכל יום יש עדכון, כן?! גם החטופים ששבו לארץ עדכנו אותנו שראו את עמרי, אבל זה היה מזמן”.
מה את מרגישה בנוגע לסרטון של עמרי מהשבי שפורסם?
“הסרטון (שפורסם ב-27 באפריל – ל”ל) משנה המון, אבל לא משנה הרבה. בכל רגע נתון הסרטון יכול להפוך ללא רלוונטי, או להשתנות. הרי אין עדכונים תמידיים והצלב האדום לא נכנס לשם עדיין. אז כן, יש הקלה לדעת שהוא בחיים, אבל תמיד יש תזכורת שהכול יכול להשתנות, כבר ב-8 באוקטובר לא היה זמן”.
“מנסים שהכול יהיה מפלגתי, הכול ימין או שמאל. אף אחד לא שאל את עמרי או כל אחד מהחטופים אם הוא מצביע ימין או מצביע שמאל לפני שהוא נחטף”
איך את מרגישה מול ההתנהלות של הממשלה, של המדינה? של הקהילה?
“מבחינת הממשלה, הקבינט, ראש הממשלה – הם לא פה, זה סימן שהם לא עושים מספיק. עד שלא נחבק, עד שלא נראה אותם – הם לא עושים מספיק. הם לא עושים הכול והם לא עושים מספיק.
“ובנוגע לעם, אני מרגישה שבשבועות האחרונים יש יותר התעוררות, בגלל התקווה שהייתה בעסקה האחרונה, אז יחד עם זה, אנשים יותר חלק מזה. את ההבנה הזו שהבן אדם שהכי קרוב אליך נמצא שם ואין לך מושג מה קורה איתו – להרבה אנשים אין, הם לא מצליחים להבין איך זה מרגיש”.
אבל לצד זה ויחד עם זאת, אני מרגישה שהרוב נירמלו את זה, המלחמה מנורמלת – אומרים לאנשים שזו המציאות. אז יש לנו מלחמה מנורמלת ואת כל החטופים נירמלו וזה מאוד כואב ולא פשוט. מנסים שהכול יהיה מפלגתי, הכול ימין או שמאל. אף אחד לא שאל את עמרי או כל אחד מהחטופים אם הוא מצביע ימין או מצביע שמאל לפני שהוא נחטף, זה לא עניין אותם מה הם הצביעו בבחירות. אחרי שנירמלו את ה-20 שנים האחרונות בעוטף, הגיע ה-7 באוקטובר. אם ננרמל גם את זה, יגיעו אסונות גדולים יותר”.
המכללה תומכת בך? את מרגישה ליווי וקרבה ואכפתיות?
כן, מאוד. אני בקשר על בסיס שבועי עם פרופ’ ניר קידר נשיא המכללה ואורנה גיגי מנכ”לית המכללה. למרות שאני לא עובדת כרגע, אני עדיין נחשבת עובדת מכללה. בסוף אני כמעט תשע שנים חלק מהמכללה הזו, אז כן, התמיכה של ההנהלה והסגל מורגשת.
לאחרונה יותר ויותר אוניברסיטאות ומכללות החלו לחזור לקיים אירועים, גם בספיר האגודה מנסה לחזור לפעילות גם אם חלקית או שונה, איך את מרגישה עם זה?
אני מבינה שאנחנו צריכים לחיות, אבל ביחד עם זאת אני לא חושבת שיש מקום לפסטיבלים. אנחנו במלחמה כללית בישראל גם בצפון וגם בדרום, כל יום חיילים נהרגים ויש 124 אזרחים חטופים (*כפי שמצוין בראש הכתבה – הריאיון התקיים לפני המבצע שהתקיים בשבת האחרונה שבה חולצו מהשבי ארבעה חטופים. כעת מספר החטופים בעזה עומד על 120). במידה וכן בוחרים לקיים אירועים, אני מקווה שיזכרו להנציח את החטופים בכל דרך. אנחנו כמשפחות לא יכולים להופיע בכל אירוע ולהגיד ‘היי תזכרו את החטופים’ – זה צריך לבוא מכל אחד ואחד. אז בטח ממוסד שמקיים אירוע”.
“עד שהם לא חוזרים אין שום ריפוי ושיקום, אין באמת תקומה, צריך להקים הכול מחדש”
מה אתם עושים? מה עושה מטה משפחות החטופים? יש לך ציפייה מאנשים לעשייה?
“רבים מאתנו במשפחות עסוקים בהסברה, בכיכר, בחברות גדולות בקהילות. מעבר להסברה הבינלאומית. מבחינתי כל אחד צריך לחשוב מה הוא עושה כדי להיות חלק מהמאבק. שיעשה משהו אחד, שלא ינרמל את הסיטואציה. ראינו שיש אנשים אקטיביים, שמגיעים, שיוצאים לרחובות, שצועקים את צעקתנו, ויש אנשים שיותר פאסיביים וזה בסדר. אבל שיעשו את המעט, את הדבר האחד הזה – לשתף פוסט של משפחות החטופים, לשים סרט צהוב על האוטו, להסתובב עם צמיד או סיכה, לשים כיסא ריק כל ארוחה, שלט על הבית, שאמנים ידברו על החטופים בהופעות ואם הם לא אומרים – אז לצעוק להם להגיד, ללכת עם חולצות של המטה. זה דברים בסיסיים שלא דורשים מאמץ עילאי והם מונעים את הנירמול הזה”.
לאחרונה, עד שהלחימה התעצמה שוב, החלה קהילת שער הנגב ושדרות בעצרות בכל מוצ”ש בצומת הקשתות שבשער הנגב. לישי הייתה בכמה מהן וגם דיברה על עמרי ועל המאבק. לישי מבקשת להבהיר ש”עד שהם לא חוזרים אין שום ריפוי ושיקום, אין באמת תקומה, צריך להקים הכול מחדש”.
איך התחושה להיות בעצרת בצומת הקשתות בשער הנגב?
“זו עצרת מיוחדת ויש בה משהו מאוד עוצמתי. אלו שתי תחושות שונות – בעצרת בשער הנגב ובעצרת בתל אביב – זה חוזק אחר. בקשתות אתה נמצא בבית, עד כמה שאפשר לקרוא לזה בית. היא הכי קרובה לעזה וזו צומת שזרמו בו נהרות של דם, יש בזה משהו חזק ומחזק. יש שם אנשים שחוו את השבת השחורה על בשרם בצורה כזו או אחרת. אבל עדיין, עם הלחימה המתמשכת לא תמיד נעים שם”.
“רוני אמרה לי: ‘אמא, אבא לא היה ביום הולדת שלך, של עלמא ובשלו. ליום הולדת שלי הוא יבוא נכון?'”
ב-12 באפריל את והמשפחה, יחד עם קהילת נחל עוז ומטה משפחות החטופים, ציינתם יום הולדת לעמרי בכיכר החטופים. מה גרם לך לרצות לציין את היום הולדת כשהוא בשבי ולמה בצורה הזו?
“היה מקום שרצה לציין את היום הולדת שלו בשבי, השאלה סביב ה’איך’ הייתה מאוד גדולה. בסוף החלטנו לציין את היום הזה, כמו שעמרי היה מציין אותו. הוא מטפל שיאצו, אז הקמנו אוהל שיאצו גדול שהיו בו מיטות טיפול וקולגות של עמרי העניקו טיפולים. בדרך כלל עמרי יוצא לשתות בירה עם חברים ביום הולדת והם שומעים מוזיקה טובה, אז גם גל ניסמן מפול טראנק, תושב העוטף, הגיע לנגן. הפרחנו בלונים צהובים, והדלקנו נרות. רוני ביקשה שאבא יחזור. הכול בתקווה שהאנרגיות שהיו שם יעברו אליו”.
בסיום השיחה שלנו, לישי מספרת לי על שיחה שהייתה לה עם ביתה רוני בזמן האחרון. “רוני אמרה לי: ‘אמא, אבא לא היה יום הולדת שלך, של עלמא ובשלו. ליום הולדת שלי הוא יבוא נכון?'”
יום ההולדת של רוני יתקיים ב-30 ביולי, היא תהיה בת 3. וכולנו מתפללים, זועקים ומקווים שעמרי יגיע הביתה לכבות איתה את הנרות.
