מאת בר אברמוביץ’
נטע דימיטרוב, סטודנטית בשנה ב’ במסלול רדיו ופודקאסטים במחלקה לתקשורת במכללת ספיר, זוכרת היטב את בוקר ה-7 באוקטובר: “הייתי עם אור בן זוגי בשדרות, בשעות הראשונות חשבתי שהמקרה הוא סביב שדרות, הסרטונים הראשונים שהופצו ממוקדים בשדרות, עד שגיליתי דרך הטלגרם שיש לנו מחבלים במושב”.
כשהיא אומרת מושב, היא מתכוונת למושב מבטחים במועצה אזורית אשכול. דימיטרוב נולדה ביפו וגרה שם עד כיתה י”א, באותו הזמן אימה נישאה בשנית ולאחר מכן, ימים ספורים לפני מבצע צוק איתן ב-2014, משפחתה עברה לעוטף. כשהתחילה ללמוד בספיר עברה נטע ממבטחים לשדרות יחד עם בן זוגה אור.
“כל החיים שלנו התהפכו מקצה לקצה, וחשבתי לעצמי, בטח אנשים תוהים לעצמם איך זה לחיות בבית מלון” (פרק אוכל)
בבוקר ה-7 באוקטובר היא גילתה על חברי כיתת הכוננות של מבטחים שנפלו בקרב ההגנה על המושב, ובשיחת טלפון עם משפחתה הבינה שהיו מחבלים ביישוב. בימים הראשונים של המלחמה עברה עם משפחה לבית מלון באילת, ובמהלך שיעוריה במסלול רדיו היא החליטה שהיא רוצה לתעד את חוויותיה כמפונה.
בפודקאסט “מפונים”, שהקליטה נטע ונערך בספיר, יש שלושה פרקים והוא עוסק בחוויות וברגשות שלה כמפונה. כל פרק מלווה בהקלטות אותנטיות של משפחתה ומתמקד בדברים הפשוטים שחסרו לה ובחוויותיה במלון, בין אם זה התור לכביסות, או הגעגוע לאוכל הביתי שהיתה מבשלת עם בן זוגה אור, כאשר פרק אחד מוקדש לקשר עם אחייניתה אמה בת השנה, שהפכה לחלק בלתי נפרד מחייה של נטע בבית המלון.
איך זה לחיות במלון עם כל חברי המושב?
“הייתי בטוחה שתוך שבוע לכל היותר שבועיים, אנחנו חוזרים הביתה. המזל שלנו שהיינו במלון קטן יחסית באווירה של קיבוץ. הפכנו למשפחה אמיתית כל המפונים והיינו יושבים ביחד. אבל להיות כל המשפחה במלון זה היה כמו לחזור לחיות עם ההורים ולקחתי איתי את הבן זוג שלי. מצד שני זה היה מאוד מלכד והתחברתי יותר לאחותי ולאחיינית שלי, כל הזמן אמרתי ‘מה אני אעשה כשאחזור?’, ‘אני לא אראה את האחיינית שלי רצה אליי’. עכשיו אני חושבת שבחיים לא הייתי באילת, מרגיש לי שזה היה כמו סוף שבוע ארוך”.
לאחר תקופה ביחד במלון, אור גיוס למילואים. “בהתחלה הוא הוקפץ לצפון, אחר כך נתנו לו הפוגה, וכשחזרנו הביתה הוא נכנס לעזה. בפעם הראשונה הייתי עם המשפחה ועם אחותי, בפעם השנייה היה לי יותר קשה כי הייתי לבד. כשהוא נכנס לעזה ממש לא דיברנו, הוא היה בעזה שבוע וקצת ברצף עד שהוא נפצע כשטנק עלה על ההאמר שהוא היה בתוכו”.
“אחרי שהגעתי לאילת התחלתי להקליט הכל. רגשות, תחושות, חוויות, ואמרתי שיום אחד אתחיל לעשות מזה פודקאסט” (פרק אמה)
מתי הרגשת שאת רוצה לתעד בפודקאסט את השגרה כמפונה?
“כבר בימים הראשונים התחלתי להקליט, התחלתי כבר לעבוד על פודקאסט אחר שנקרא “לגדול בעוטף” בעקבות מבצע ‘מגן וחץ’. הגעתי לאילת והתחלתי להקליט קטעים על חברים שלי ומה שאני מרגישה, עד היום לא שמעתי את ההקלטות, אני רק יודעת שבכיתי בהכול. חשבתי אולי לשנות כיוון ולדבר על מה זה להיות מפונה, פיתחתי את זה עם ענבל גזית (מרצה במסלול רדיו) ומשם פיתחנו את זה בעזרת עידו אריאל (מנהל הרדיו). הוא ואלה בן-עטר (ראשת מסלול רדיו) באו עד אילת, והתחלתי להקליט הכול – כמו הקולות בחדר אוכל, שיחות עם אור או עם האחיינית שלי. אור אמר לי שאנחנו לא יכולים לעשות שיחה אותנטית בגלל ההקלטות”.
איך הרגשת כשחלק מהסטודנטים חזרו ללמוד במכללה וברדיו?
“זה היה לי הכי קשה, כשראיתי שסטודנטים מגיעים לרדיו לשדר ולי אין אפשרות להגיע. אני בן אדם מאוד תחרותי ואני לא רוצה להרגיש מאחור, זה תסכל אותי מאוד שכל העולם מתקדם ואני לא”.
“אני מסתכלת על אמה ואומרת איזה מזל שהיא לא מבינה כלום, ומצד שני איזה באסה לגדול לעולם כזה” (פרק אמה)
איך המשפחה הגיבה לפודקאסט?
“בגלל שעבדתי על זה ואור היה במילואים, אז הייתי שולחת לאחותי שתשמע איך יצא. היה לי ממש חשוב להכניס את כולם, ממש קול של כל אחד. אבל ידעתי שהפרק הראשון כן יעסוק באמה כי היא הייתה הגורם המלכד של כולנו וטוב שהיה אותה שם. הם לא ידעו מתי אני מקליטה או לא, וכשסבא שלה (בן זוגה של אמה של נטע) שיחק איתה הוא אפילו לא שם לב. כשהוא האזין לפרק הוא בכה”.
איך היה לערוך את הפודקאסט?
“את הפרק הראשון ואת החצי של הפרק השני גמרתי לערוך באילת, את הפרק האחרון ערכתי ברדיו ובאמת שהיה כיף. כשהאזנתי להקלטות מהחדר כביסה אמרתי לעצמי ‘איזה טירוף עברנו’, אבל עם כל הדבר הזה הגענו לשלב שאמרנו די ולחזור הביתה. חזרתי גם לשדרות וגם למבטחים (לאחר חמישה חודשים בבית המלון), אמא שלי ואחותי נשארו באילת כי לא היו עדיין מסגרות. אור אמר שהוא חוזר למילואים והוא רוצה להיות בבית, החלטתי שאני חוזרת אתו. עשיתי את זה בלב כבד כי לא יכולתי לעזוב את אחותי”.
“אני לא אשכח את הקידוש הראשון פה, כל הקידוש רק בכיתי. לא האמנתי שאני ככה רחוק מהבית בנסיבות הכי קשות שיש, התחושה של הבית והמשפחתיות נלקחו ממני באכזריות” (פרק אוכל)
השיתוף של התחושות ושל החוויות עזר לך?
“לגמרי, הישיבה הממושכת בחדר עריכה גרמה לי לא לחשוב, אבל כששמעתי את התוצר הסופי בכיתי. לחשוב מה עברנו, הדברים הבסיסיים שבן אדם עושה כמו לבשל או כביסה, גרם לי להעריך את הכול”.
איזה תגובות קיבלת על הפודקאסט?
“כולם ממש פרגנו, זה פודקאסט ראשון שהוצאתי אז מאוד התרגשתי. אור שמע הרבה את ההקלטות, כל החברים והמשפחה מאוד פרגנו וזה היה שווה את זה”.
את מרגישה שאת הקול של אלו שהיו מפונים?
“קשה לי להגיד שאני קול או משהו מייצג, אנשים יכולים להזדהות עם הפודקאסט או להבין מה עברנו. אנשים אומרים ‘יאללה היית כולה בבית מלון’, מה זה אומר ‘כולה?’ כל אחד חווה את החוויה שלו בצורה שונה. קיבלתי תגובות של אנשים שלא היו מפונים אבל הבינו דרכי מה עברתי ואמרו לי, ‘הרגשנו כאילו התפנינו איתך'”.
“מעבר לזה שהיה קשה, היה מלמד, כיף ומאתגר והדבר הראשון שעשיתי ברגע שהגעתי הביתה היה לעשות כביסה” (פרק כביסה)
שמחת לחזור הביתה? למרות שהמלחמה לא נגמרה?
“מאוד פחדתי לחזור הביתה, אבל ברגע שחזרנו אמרתי ‘איך לא חזרנו לפניי?’ כל התקופה באילת הייתה הכחשה, ההתמודדות האמיתית התחילה כשחזרנו ומשם כבר השמונה באוקטובר והלאה. עד לפני שבועיים היה מאוד קשה, צבע אדום ולילות לבנים וכל רעש מקפיץ אותנו. מצד שני אין כמו בבית, זה ממש רכבת הרים וחשבתי שאני לא אחזור בחיים. אחרי שחברים שלי נרצחו אמרתי שאני אמשיך את הדור שלהם פה בעוטף וזו החלטה שמתערערת כל הזמן. גם בשידור של פרשים (“פרשים בלילה”, תוכנית שבועית ברדיו במסגרת מלגה שנטע השתתפה בה) שיצא ממני הכול אי אפשר להכיל את זה, יש לנו מטרה אחת שכולם יחזרו הביתה ויהיה פה שקט”.
