מאת ליאור לוי
על הקרב בקיבוץ מפלסים דובר רבות: בבוקר 7 באוקטובר הגיעו כ-30 מחבלי חמאס לצומת הכניסה לקיבוץ שם רצחו אזרחים – חלקם היו כאלה שהתחבאו במיגוניות לאחר שנמלטו מפסטיבל הנובה, וחלקם עוברי דרך שנרצחו בעת הנהיגה בכביש 232. לאחר מכן פוצצו המחבלים את שער הולכי הרגל הראשי וחדרו לקיבוץ במטרה לבצע בו טבח. ליד רפת הקיבוץ חטפו המחבלים קבוצת עובדים תאילנדים, ושחררו אותם לאחר ירי מצד כיתת הכוננות וצוות טקילה של מספר לוחמי ימ”מ ושב”כ בפיקודו של יוסי טהר ז”ל. כוחות נוספים של מחבלים תקפו את הקיבוץ משלושה מוקדים, ונהדפו בהצלחה על ידי כיתת הכוננות של הקיבוץ, שכללה 12 חברים בפיקודו של הרבש”ץ משה קפלן, קצינים בחופשה ובהמשך חבר אליהם כוח של סיירת מטכ”ל שסייע בחיסול המחבלים. בזכות כיתת הכוננות ויוסי טהר ז”ל וצוותו, הקיבוץ ניצל, ואף אזרח לא נרצח או נחטף לרצועת עזה.
את הקיבוץ ששרד את מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר הקימו בשנת 1949 עולים שרובם היו בוגרי תנועת הנוער דרור מארצות אמריקה הלטינית, בעיקר מארגנטינה ואורוגוואי. כיום הקיבוץ מונה 1,038 תושבים ומתוכם קהילת של כ-100 סטודנטים, צעירים ומשפחות צעירות ששוכרות בקיבוץ או בתהליך חברות וחברי קיבוץ. כמו כל תושבי העוטף, תושבי מפלסים פונו בעקבות ה-7 באוקטובר, ומזה עשרה חודשים הם שוהים במלון דן אכדיה בהרצליה, או כפי שהם מכנים אותו – “קיבוץ דן אכדיה”. שם, במשך כל התקופה הארוכה, הם ניסו לשקם את חיי הקהילה ואת חייהם הפרטיים.
ב-3 באוגוסט ערכו תושבי הקיבוץ ערב פרידה והוקרה מהרצליה ומעובדי המלון שהפכו למשפחה שנייה שלהם במהלך תקופת הפינוי. תושבי מפלסים הודו לעירייה שהקימה מצפור לכבוד תושבי מפלסים שממנו ניתן לצפות על הים ולהרגיש את השקט – סמל לתקווה ולשאיפה לשוב לאזור בטוח ורגוע. “אומנם אתם לא פה הרבה זמן, אבל הייתם משמעותיים לנו”, אמרו תושבי העיר בטקס שנערך לכבודם. לדברי מירי מילשטיין (39), “צוות המלון כבר הכיר את כל הילדים, אותנו, הם הפכו להיות חלק מהחוויה שעם כמה שהייתה קשה, הייתה גם מחזקת ומאחדת. היה מרגש לראות כמה אכפת להם וכמה הם מוכנים לעשות בשבילנו. בשלב מסוים נחצה הקו של עובדי המלון והתושבים, היינו יחד”.
ענבר צורי (35), אם לשלושה ילדים: “אני לא מרגישה בטוחה לגדל את ילדיי במרחק של קילומטר מהגבול. המקום שאותו אהבתי יותר מכל הפך לגיהינום עבורי”
כחלק מהחלטת הממשלה ומנהלת תקומה, ביום חמישי השבוע, ה-15 באוגוסט, יצטרכו תושבי הקיבוץ לעזוב את המלון ולחזור לקיבוץ. החזרה למפלסים לאחר עשרה חודשי פינוי בהרצליה היא נושא רווי רגשות ותחושות מעורבות. כאשר חלק מהתושבים שמחים על המהלך וחלק מתנגדים לו. עבור חלק מהתושבים, החזרה לביתם היא בגדר חלום שמתגשם, מקום שבו הם מרגישים שייכים ורוצים לשוב אליו למרות הקשיים. אחרים מתקשים לראות את עצמם חוזרים למקום שהיה ביתם, מתוך פחד ותחושת חוסר ביטחון שממשיכים לרדוף אותם. לקיבוץ אמורים לחזור, ככל שנראה רוב התושבים, כאשר עבור הנותרים החזרה לא באה בחשבון בשלב זה והם אמורים למצוא בית זמני שבו יוכלו להשתקם ולחזור לקיבוץ – אם בכלל.
ענבר צורי (35), נשואה ואם לשלושה, נולדה וגדלה במפלסים. היא חזרה לקיבוץ לאחר לימודיה, מתוך ידיעה שזה המקום שבו היא רוצה להקים את משפחתה. “גדלתי במפלסים שהיה גן עדן עבורי וזה מה שרציתי לילדיי – מרחבים גדולים וירוקים, חינוך טוב, קהילה, תרבות ותחושה שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר”, היא משתפת בשיחה עם ספירלה.
אך מאז ה-7 באוקטובר, היום שבו השתנו חייהם של רבים, הכול השתנה גם עבור ענבר ומשפחתה. “האמון נשבר, המקום שאותו אהבתי יותר מכל הפך לגיהינום עבורי”, היא מספרת בכאב. “אני לא מרגישה בטוחה לגדל את ילדיי במרחק של קילומטר מהגבול, ואני צריכה לשקם קודם את עצמי מהנזק הנפשי שנוצר לי ולמשפחתי”, היא מסבירה. המשפחה, שסיימה לבנות בית חדש בקיבוץ רק בחודש מאי אשתקד, (עד אז שכרו דירה בקיבוץ) נאלצה לשקול מחדש את העתיד. “האפשרות של השכרת הבית במפלסים לאנשים אחרים וזרים ועזיבה למקום בטוח יותר עומדת על הפרק, בגלל המתווה של תקומה הדברים עדיין לא ברורים, יש לנו אופציה לשכור דירה בצפון, אבל למפלסים נכון לעכשיו אנחנו לא חוזרים”.
מיכל קריב (50), אם לשלושה ילדים: “אני לא מצליחה לחשוב על לחזור לשם כשיש כזו טראומה”
מיכל קריב (50), נשואה ואם לשלושה ילדים שחיה במפלסים במשך 27 שנים, בחרה שלא לחזור לבית ששיפצה רק חצי שנה לפני האסון. “אני לא מצליחה לחשוב על לחזור לשם כשיש כזו טראומה”, היא אומרת בכאב רב. המראות מה-7 באוקטובר, שבמהלכו ניסתה לברוח מהקיבוץ בזמן שנורו יריות של המחבלים שחדרו לקיבוץ עליה ועל מכוניות של אחיותיה, עדיין רודפים אותה. לדבריה, המועצה לא הציעה פתרונות אמיתיים עבור אלה שלא רוצים לחזור, ולא התחשבה בצרכים של התושבים שנפגעו נפשית מהאירועים הקשים.
ישראלה צורי (66), אימא של ענבר, שחיה במפלסים במשך 45 שנים, מתארת תחושות מעורבות כלפי החזרה לקיבוץ. היא מדברת על שנים רבות של חיים בקיבוץ, שבהן חוותה מלחמות, רקטות וחדירות, אך מדגישה שהפעם המצב שונה בתכלית: “השבעה באוקטובר שמט את הקרקע. הבית הוא לא המקלט שלנו יותר”, היא מספרת. הפינוי לדן אכדיה היה עבורה חוויה מרפאת, אך החזרה לקיבוץ מעוררת בה חששות גדולים. בעוד שהיא עצמה מתלבטת אם לחזור לקיבוץ, במשפחתה הרחבה החליטו כי הם לא חוזרים: “הילדים שלי החליטו גם לא לחזור בינתיים. הם רוצים לחכות לפחות שנה כדי להבין מה העתיד הביטחוני בעוטף”, היא מסבירה.
היא מספרת כי בקרב חברי הקיבוץ יש גם חוסר תמיכה והבנה כלפי התושבים שחוששים לחזור: “יש אמירות נוראיות” כלפי הצעירים והמשפחות הצעירות מטעם המבוגרים בקיבוץ שמרגישים שהחזרה היא חובה. “חלק מההתבטאויות שוברות לי את הלב, לדוגמה: ‘אם לא תחזרו, יבואו אחרים’ – חלק מהצעירים האלה גדלו פה והקימו משפחות, הם אוהבים את הקיבוץ אהבת נפש, אבל גם בתוך כל האחדות בקיבוצים נוצר פילוג”. לדבריה התחושה שניתנת לתושבי מפלסים שניצלו היא שהם צריכים להתנצל באיזשהו מקום על זה שהם בחיים, ועל כך שאף אחד לא נחטף מהקיבוץ. מבחינת ישראלה, גם המתווה שהוצע מטעם תקומה מראה על חוסר התחשבות וחוסר הבנת הסיטואציה וכמובן חוסר שקיפות שפוגע באמון התושבים בהנהלת הקיבוץ, המועצה והמדינה.
לא כל התושבים חשים כך. שגית סדי (46), נשואה ואם לשלושה, המרצה במכללת ספיר, הגיעה למפלסים ב-2005 והתאהבה בדרום. סדי רואה בחזרה לקיבוץ הזדמנות להחזיר את הביטחון והשקט שהיו לפני המלחמה. “אני בהחלט חוזרת לקיבוץ ואפילו שמחה”, היא אומרת בביטחון. “יוני בעלי ואני רוצים לראות את השקט חוזר לאזור ולהיות חלק מהשינוי מבפנים. אני לא רוצה להמתין ולראות מהצד, אלא לחזור ולהיות חלק מתהליך השיקום של הקהילה”. היא מדגישה את החשיבות של חיזוק הקהילה ושמירה על אחדות, כדי להתמודד עם האתגרים שהחזרה תביא עמה. “אנחנו צריכים להיות קהילה חזקה, לעבוד בה ולהיות באחדות”. מבחינתה, החזרה לקיבוץ היא לא רק עניין אישי, אלא גם עניין קהילתי – הצורך לשמור על תחושת שייכות וחיבור בין התושבים. היא מקווה שהחזרה תוביל לחיים משותפים חזקים יותר, ולהתחדשות לאחר התקופה הקשה. “אני מאמינה שצריך לשקם את העוטף, את המכללה, להחזיר את הסטודנטים למדשאות ולעשות הכול כדי לייצר תחושת ביטחון”.
מירי מילשטיין (39), אם לשלושה: “אני לא סומכת על צה”ל וההנהגה, אני בטוחה שעוד שבע או עשר שנים זה יקרה שוב – מקווה שאתבדה”
מירי מילשטיין (39), נשואה ואם לשלושה, שחיה במפלסים עשור, מתארת את הקשיים שעברה במהלך החודשים של המלחמה ואת חוסר היכולת שלה לקבל החלטות גדולות. לבסוף, היא בחרה לחזור לקיבוץ מתוך אהבה לקהילה ולדרך החיים שבה, למרות החששות. “אני לא סומכת על צה”ל וההנהגה, אני בטוחה שעוד שבע או עשר שנים זה יקרה שוב – מקווה שאתבדה”. היא מסבירה שהחליטה לחזור בעיקר כי אין לה כוחות להמשיך בחוסר ודאות.
מירי מדברת על כך שהחזרה לקיבוץ מבחינתה היא הכרעה אישית, שבה היא בוחרת למרות הספקות. הילדים שלה, לדבריה, מקבלים את החזרה לקיבוץ בשקט יחסי, והיא מקווה שהקהילה תתחזק ושמערכת החינוך תסייע לילדים לבנות חוסן נפשי. “הקיבוץ ערוך לגמרי לחזרה”, היא אומרת ומוסיפה שהכולבו, הבריכה והמרפאה חוזרים לפעילות מלאה. מבחינתה, הקיבוץ מוכן לקבל את התושבים חזרה, והשאלה הגדולה היא האם התושבים עצמם מוכנים לכך.
לצד תושבי וחברי הקיבוץ, גם הקהילה הסטודנטיאלית במפלסים היתה קהילה מאוד חזקה, בעיקר מעצם העובדה שכפר הסטודנטים של “החלוץ” נותן מלגה לכל סטודנט שלוקח חלק בחיי הקהילה והתרבות של הקיבוץ. מעצם קיום כפר סטודנטים, רבים מגיעים למפלסים ומשתלבים באופן מופתי במרקם הקיבוצי. השבעה באוקטובר לא פגע רק בתושבי הקבע – גם הסטודנטים שהשתקעו בקיבוץ וחשבו על עתידם בו נפגעו. חלקם חזרו כבר בחודש מרץ, חלקם חוזרים עכשיו וחלקם החליטו לא לחזור.
רון אוחיון (29), סטודנט ששוכר דירה במפלסים: “עצוב להגיד – אבל התרגלנו, יש בום פה או בום שם שמקפיצים אותנו, אבל אנחנו לא פוחדים”
רון אוחיון (29), סטודנט לתקשורת שנה ג’ במכללת ספיר, חזר לקיבוץ יחד עם זוגתו סתיו. הוא מתגורר במפלסים כשלוש שנים והגיע לקיבוץ משדה נחמיה שבגליל העליון בעקבות הלימודים. הוריו בצפון מפונים גם כן, ולכן לא היה לו בית ללכת אליו בתקופה הזו. “סתיו ואני החלטנו לחזור לקיבוץ כבר במרץ, הנהלת הקיבוץ הודיעה לנו ולכלל השוכרים שצריך לחזור לשלם שכר דירה. ברגע הזה בעצם היינו בדילמה אם משלמים שכר דירה על אף הפינוי, משחררים את החוזה או חוזרים”. הם החליטו לחזור: “יש תחושת ריקנות בקיבוץ בעקבות המצב הביטחוני, ההחלטה הגיעה מתוך הרצון להתמודד עם הפחדים ולהצליח לחזור הביתה”.
אוחיון מדגיש את החשיבות של הדור הצעיר בשיקום הקהילה: “אנחנו הצעירים נצטרך לגלות גמישות ולעבוד יחד למען הקיבוץ”. כשהוא נשאל על השגרה הביטחונית והאם המלחמה מורגשת הוא משיב: “עצוב להגיד – אבל התרגלנו, יש בום פה ובום שם שמקפיצים אותנו, אבל אנחנו לא פוחדים”. הוא מאמין שהנהלת הקיבוץ תצטרך להתחיל לסייע לכולם כשווים, כולל השוכרים החדשים, והוא מקווה לראות שיפור בפעילות התרבותית בקיבוץ. לדבריו, החזרה לשגרה היא חלק מההחלמה האישית והקהילתית שלהם. “אני מאמין שהסטודנטים יחזרו ויהיה ניתן לשקם פה את חיי הקהילה הצעירה”.
הדעות, כאמור, אמנם חלוקות, ולא כל התושבים מסכימים ביניהם, אך מה שמשותף לכולם זו התחושה שהחיים במפלסים לא יחזרו להיות כפי שהיו, לפחות לא בטווח הקרוב. טראומת השבעה באוקטובר, הפחד המתמיד מהעתיד והתחושות המורכבות כלפי הנהגת הקיבוץ, צה”ל והמדינה, מכתיבים את ההחלטות האישיות של כל אחד ואחת. למרות זאת, יש תושבים שבוחרים להסתכל קדימה, מתוך תקווה שהחזרה לקיבוץ תהיה הצעד הראשון לקראת שיקום אישי וקהילתי, ושהם יוכלו לבנות מחדש את התחושה של בית – גם אם הדרך לשם עדיין ארוכה ומורכבת. במקביל, כל המרואיינות והמרואיינים בכתבה הדגישו שאין חזרה אמיתית ושהמלחמה לא נגמרת עד שכל החטופים והחטופות יחזרו הביתה ושליבם עם כל המשפחות שאיבדו את יקיריהם.
מדוברות המועצה האזורית שער הנגב נמסר: “למועצה אזורית שער הנגב אין את היכולת, המנדט או הכלים לייצר פתרון למשפחות שבוחרות כרגע לא לחזור. העניין מצוי בתחום אחריותה של המדינה ולא של הרשות המקומית. המתווה שעליו החליטה מנהלת תקומה והמדינה הוא שאמור לתת מענה למשפחות אלו. המועצה עושה ככל ביכולתה לסייע למשפחות שבחרו לא לחזור כרגע, כמובן בתחומי היכולת שלה – מרכז חוסן שער הנגב, הסדרת תשלומי ארנונה, חינוך ומסגרות חינוך וכו’. בנוגע לכמות התושבים החוזרים – הנתונים כרגע אינם ידועים מכיוון שהם משתנים בכל העת בהתאם לפתרונות העולים ולאפשרויות העומדות בפני כל משפחה ומשפחה”. מהנהלת הקיבוץ טרם התקבלה תגובה לטענות.
