מאת קורל סופר
“אם מישהו בא להגנת הקהילה הטרנסית, אז הוא כנראה קשור. ואני לא רוצה את הקשר הזה כרגע”, מספר מיכאל (שם בדוי) על השיח בשיעורים במכללה. מיכאל הוא סטודנט טרנסג’נדר בספיר שהחל השנה את לימודיו האקדמיים, אך אין רבים היודעים זאת, מכיוון שבחר להישאר בארון. בשיחה עם מערכת ספירלה, מספר מיכאל על הקשיים ועל הסיבות שמאחורי הבחירות שלו.
מתי הבנת שאתה טרנס?
“מבחינתי עד המחזור הראשון שלי הייתי נטול מגדר ומין, הייתי בעולם בדיוני שלפעמים אפילו לא הייתי בן אדם, אבל הייתי איזושהי דמות זכר”, הוא משחזר ומוסיף שגיל ההתבגרות הייתה נקודת המפנה, כאשר קיבל את המחזור בפעם הראשונה: “זה היה רגע מאוד קשה, פתאום אמא שלי קונה לי גוזיות ואומרת לי ‘מזל טוב’ – על מה מזל טוב?! רק רציתי שהיא תעיף את זה ממני”. ההבנה כי יש חלוקה מגדרית הייתה חוויה נפשית מטלטלת עבור מיכאל: “הרגשתי לא קשור, זה לא אני, זה לא אמור לקרות, זה איזשהו באג”.
כמה שנים חיית עם ההרגשה שיש באג? מתי בעצם יצאת מהארון?
“יצאתי מהארון כמה פעמים. בגיל 16 יצאתי (מהארון) לכמה חברים שלי, אבל כשניסיתי לצאת מהארון מול אמא שלי היא בכתה”, נזכר מיכאל. “היה לחץ משפחתי לחזור לארון, אמרו לי: ‘אנחנו נקנה לך גיטרה אם לא תהפוך לגבר'”. מיכאל המשיך את הליך ההתאמה המגדרית במהלך שירותו הצבאי: “באמצע השירות הגשתי בקשה שיכירו בי בתור חייל בודד, כי אמא שלי אמרה לי שאם אתחיל את ההליך המגדרי אני לא יכול לחזור הביתה”. במשך כחודש ניתק מיכאל את הקשר עם הוריו, עד ששני הצדדים הרגישו שהם יכולים לדבר. “נפגשתי עם אמא שלי, היא ראתה אותי עם שיער מגולח והייתה מוכנה לדבר על המציאות החדשה, הייתה הבנה שככה זה יישאר”.
“אמא שלי אמרה לי שאם אתחיל את ההליך המגדרי אני לא יכול לחזור הביתה”
כשהשתחרר מהצבא, חזר מיכאל להוריו והתחיל לעבוד ולחסוך לניתוח עליון, המיועד להשטחת חזה. “חיפשתי מלווה לניתוח, ואמרתי לאמא שלי שחבר יבוא איתי, אבל היא לא הייתה מוכנה. אפילו שהנושא קשה לה, המחשבה שהיא בתור אמא לא תהיה שם בשביל הצאצא שלה לא הייתה מקובלת מבחינתה”. למרות זאת, עד היום הוריו של מיכאל עדיין פונים אליו בלשון נקבה ולא מצליחים להתרגל לחלוטין למציאות החדשה.
עם הרבה צער, מיכאל קיבל את העובדה שהוריו לא מקבלים אותו לחלוטין: “קשה להם, ויש לי אמפתיה כלפיהם. הם לא טרנספובים – הם פשוט לא מבינים איך זה מרגיש להיות טרנס”. מיכאל ממשיך להסביר את נקודת המבט של הוריו: “מבחינתם הבת שלהם נפטרה, היא הוחלפה במשהו לא ברור, הם לא יגידו בת שהוחלפה בבן, אלא מבחינתם זה חייזר”. למרות הקושי, מיכאל אופטימי: “יש נסים שבהם אחרי 20 שנה הורים מתחילים לפנות בלשון הפניה הנכונה ולקבל את הסיטואציה, ואולי זה יקרה מתישהו”.
“מבחינתם הבת שלהם נפטרה, היא הוחלפה במשהו לא ברור, הם לא יגידו בת שהוחלפה בבן, אלא מבחינתם זה חייזר”
מה הקושי הכי גדול בכל ההליך של השינוי המגדרי?
“שאצטרך לצאת מול החברה בפומבי”, הוא עונה מיד. הקושי הזה הוא אחת הסיבות שמיכאל ביקש להתראיין באופן אנונימי. “אני לא רוצה שאנשים שחשבתי שאפשר לסמוך עליהם ישתמשו נגדי בעובדה שאני טרנס, ויפיצו את זה”, הוא מסביר. “אני לא רוצה לחוות טרנספוביה מאנשים שאולי אני לא מצפה לחוות מהם אותה”. גם מול חבריו לספסל הלימודים מיכאל לא יצא מהארון, מבחינתו “הם לא צריכים לדעת”.
כשהדיון על הקהילה הגאה עלה בשיעורים, שמעת הערות טרנספוביות?
“לא בהכרח טרנספוביות, אלא יותר הערות שנבעו מבורות, חוסר קרבה ומידע על הקהילה. זו הייתה בורות קולקטיבית, למשל על הורמונים ומה הם עושים”.
ואיך ההרגשה לשבת בכיתה, לשמוע את הדברים האלו, אבל לא להגיד דבר או לשמוע סטודנטים מהצד השני שידברו לטובת טרנסים?
“זה מאכזב שאין מישהו אמיץ שידבר, כי גם אנשים לא מהקהילה יכולים להילחם למען הקהילה. הייתי רוצה להיות אמיץ, לא לחשוב על הסכנות אם אצא מהארון ולדבר, אבל אני עדיין לא שם”.
מה אתה חושב שהאקדמיה יכולה לעשות כדי לשנות את השיח?
“צריך לעורר שיח אמפתי ומכיל לאחר, כל אחר. או שארגונים כמו האגודה למען הלהט”ב וחוש”ן (חינוך ושינוי – מרכז החינוך וההסברה של הקהילה הגאה בישראל) יעבירו סדנאות באקדמיה”. לטענת מיכאל, פעולות שמטרתן לעורר מודעות ושיח פתוח באקדמיה עם אנשים מתוך הקהילה, יכולות לצמצם בורות, ובכל זאת הוא סבור שהקבלה צריכה לבוא גם מהסטודנטים עצמם: “אם הם לא מודעים לכך שהם בורים או טרנספובים, אז הם לא יכולים להתקדם. סטודנטים צריכים לשאול את עצמם: ‘האם יש לי דעות קדומות על הקהילה?’, ‘האם אני מסיק מסקנות בלי לבדוק אותן עובדתית, כמו למשל מה ההורמונים עושים?'”
לסיום, מיכאל פונה גם ישירות לסטודנטים שאינם מהקהילה הגאה: “אם אתם רוצים להבין יותר טוב, תשאלו ותדברו עם אנשים מהקהילה, העיקר שתשאלו בנימוס ותכבדו את הגבולות שלהם”.
