“כשאני לוקחת גל ומצליחה לגלוש עליו ולא נופלת זה נותן תחושה של ניצחון”, אומרת רגינה מגיד, בת 40. “יש משהו בים שמנקה אותך נפשית. לא משנה מה עובר עלייך, אתה מגיע לים והים הוא הפסיכולוג הכי טוב ובחינם. אתה הופך לבן אדם חדש, כל מה שבאת איתו נעלם – כל לחץ, כל בעיה, כל דאגה”. מגיד מספרת שבעבר אובחנה עם הפרעות אישיות גבולית שלרוב מתבטאת בחוסר יציבות רגשית, והיא מטופלת תרופתית באופן קבוע. הגלישה, היא אומרת, ייצבה אותה והעניקה לה שלווה אמיתית.
“אני בודקת תחזית, בונה את התוכניות שלי בהתאם לגלים. אני מתאמנת ואוכלת בריא על מנת להיות קלילה יותר על הגל”, מספרת מגיד. אבל הגלישה היא לא רק עניין אישי – גם מבחינה חברתית הגלישה שינתה את חייה. “יש קבוצת ווטסאפ עם עדכונים מהחוף, מפגשים חברתיים, אנחנו ממש קהילת גולשים”. אפילו את בן זוגה, אביב סמואל, הכירה מגיד דרך הגלישה.
ריקי סאנאנס, בת 33, גילתה גם היא את הגלישה רק באחרונה. היא מספרת שמאז ומעולם אהבה את הים, אך רק בשנה האחרונה עברה תהליך שבו הרשתה לעצמה לנסות תחביבים חדשים, שלא העזה להתקרב אליהם לפני כן. “יום אחד החלטתי שאני מעזה ויוצרת קשר עם בית ספר לגלישה באשקלון וקובעת שיעור ראשון, וכך קרה”, היא מתארת. “הגלישה לימדה אותי להתמודד עם כישלונות. עד הגלישה כל כישלון הפיל אותי לרצפה. אבל עכשיו למדתי שכל כישלון, כל נפילה, תביא להצלחה גדולה יותר אחר כך. הגלישה לימדה אותי שנכון, היום נפלתי, מחר אני אפול, אבל בעוד יומיים אני אצליח. זו מוטיבציה שלא הרגשתי עד אז, זה רק דרבן אותי להמשיך”.
סאנאנס מספרת שדרך הגלישה פגשה אנשים שונים מאוד, שכולם חולקים איתה את האהבה העצומה לים. “אני חושבת שבזכות הגלישה הפכתי לבן אדם שמח יותר, הים העלים לי כל פחד”, היא אומרת. “תמיד היו לי חברים אבל אף פעם לא הרגשתי שייכת. עם האנשים שהכרתי בגלישה זה אחרת. יש לנו מכנה משותף, אני מרגישה שייכת לקבוצה שמבינה אותי, שמבינה את האהבה הזאת, את הרצון הזה להיות כל הזמן בים”.
