מאת יפה אוריאן בלאלוב
את שבעה באוקטובר עבר הרב יאיר רוזנטל (39), אב לשישה ושליח חב”ד במכללת ספיר, יחד עם משפחתו וכ-250 סטודנטים בכפר חב”ד במרכז הארץ. “השתתפנו יחד עם הסטודנטים בחגיגות שמחת תורה שארגון חב”ד בקמפוס מארגן לסטודנטים מכל הארץ, וככה בעצם ניצלנו. הבית שלנו נמצא שניה מתחנת המשטרה בשדרות. אני הולך כל בוקר דרך רחוב הרצל – קודם למקווה ואז לבית הכנסת – וזה הרחוב שבו היה הקרב”.
ידעתם מה קורה? גם רחוקים מהבית, גם שומרים את השבת והחג?
“מ-6:29 בבוקר התחילו האזעקות, ישר הגעתי לראות מה עם הסטודנטים. אנחנו רגילים לאזעקות, אבל לא כולם שדרותים. די מהר החבר’ה התחילו לקבל צווי גיוס להגיע למילואים”.
לרב רוזנטל היה ברור שברגע שמתאפשר, הוא חוזר לשדרות. “הרבי שלח אותי לפה, צריכים אותי פה, ואני מגיע ברגע שאפשר. חיכיתי להודעה של עיריית שדרות שאפשר לצאת מהמקלטים, וברגע שזה קרה – ביום שלישי אחרי אותה שבת – לקחתי את הרכב והגעתי”.
“מכמה קילומטרים אני רואה את העיר בוערת, עננים של עשן. זה הזכיר לי את סיפור לוט שמשקיף על סדום ועמורה, רואה אותה נחרבת, ורגע, זו העיר שלי – מה קורה פה?”
את הדרך בכביש 232 הוא זוכר היטב. “זה היה מפחיד. כביש 4 היה חסום, ואני זוכר שמכמה קילומטרים אני רואה את כל העיר בוערת. פשוט עננים של עשן. זה הזכיר לי את הסיפור של לוט שמשקיף על סדום ועמורה, רואה אותה נחרבת, ורגע, זו העיר שלי, מה קורה פה? התקרבתי לעיר וכל שניה היה צבע אדום, הייתי צריך לצאת לא מעט מהאוטו ולהישכב על הרצפה”.
איזו מסירות.
“הקסאמים כבר פחות מפחידים אותי, אחרי הכול אני בשדרות כבר עשר שנים. הבעיה היותר גדולה היתה שהמחבלים עדיין הסתובבו. קיבלתי שליחות מבית חב”ד המרכזי בעיר להביא אוכל לקשישים, אנשים שנשארו בבתים שלהם עם הילדים, משפחות. זה להסתובב ברחובות שוממים עם הפחד שזה יכול לבוא מכל פינה.
“לא השארנו חלל ריק. ברגע שאין סטודנטים בשדרות – ישר עשיתי הסבה לבית חב”ד לחיילים”
מאותו הרגע עד פסח, במשך חצי שנה, הרב רוזנטל היה נוסע בבוקר לשדרות ובערב חוזר לכפר חב”ד – למקום המבטחים שבו נשארה המשפחה. “בהתחלה חברתי לבית חב”ד המרכזי בשדרות שפתחו פה חמ”ל מטורף, מלא בסטוקים של אוכל, טיטולים, מטרנות – הכול בחינם, כדי לדאוג לתושבים ולחיילים בכל הגזרה. אנשים הגיעו כל הזמן, ולאלה שפחדו לצאת – הבאנו משלוחים עד הבית. יצאנו לכל שטחי הכינוס ולקיבוצים שהיו בהם חיילים להניח להם תפילין, לדאוג להם למזוזות, לציציות כשכפ”ץ רוחני, ולפנק אותם גם בפלאפל, פיצות, ארטיקים, פחיות. כיף!”
דאגתם גם לגשמי וגם לרוחני.
“הכול ביחד, עבודה בלי סוף. היה גם חמ”ל ארצי מטעם חב”ד של שינוע מוצרים בשביל חיילים בכל רחבי הארץ. אם יש חייל שנמצא בעזה והמשפחה שלו בחיפה רוצה לשלוח לו עוגיות לשבת, אז היו שואלים האם יש מישהו שנוסע לאזור – והרבה פעמים אני הייתי חלק מהתיאום והקישור, כי הייתי נוסע מכפר חב”ד לשדרות בכל יום. בחודשים הראשונים של המלחמה האוטו המשפחתי הגדול שלנו היה מפוצץ עד אפס מקום. שליחים של חב”ד בכל הארץ אספו עם הקהילות שלהם אוכל, בגדים לילדים וציוד לחיילים – והיינו לוקחים ומביאים בלי סוף”.
הפעילות של הרב עם הסטודנטים התחילה כאמור לפני כעשור. והעצירה שלה בעקבות המלחמה, לא עצרה את הרב רוזנטל: “לא השארנו חלל ריק. ברגע שלא היו סטודנטים בשדרות – ישר עשיתי הסבה לבית חב”ד לחיילים. האמת שהמון פעמים גם פגשתי סטודנטים שלנו בשטחי כינוס בתור חיילים. הלכתי עם גיסי לבסיס שנמצא ממש ליד הגדר של עזה, וחיכינו בכניסה לבסיס שהרס”ר יבוא ללוות אותנו, וכשהוא הגיע אני רואה שזה סטודנט שהיה פה בשיעורים. זה היה ממש כיף. קיבלתי גם כל הזמן ד”שים מסטודנטים שלי, שלחו לי: ‘אנחנו נמצאים בתוך עזה ואנחנו הולכים פה עכשיו כל יום עם ציצית ומניחים תפילין בזכות זה שלפני חודשיים היינו איתך במסע הסטודנטים בניו יורק'”.
בין כל הפעילויות, יש כמה מקרים שהרב יאיר זוכר במיוחד: “בחנוכה הלכנו לעשות פעילות בחממות שמאחורי נתיב העשרה, מקום שרק חיילים וחב”דניקים מגיעים אליו. אמצע שום מקום אמיתי. ירד גשם, ופתאום אנחנו רואים שני חיילים מתכרבלים בעצמם, ספוגים בגשם ובקור, ואמרנו להם שאנחנו באים להדליק להם חנוכייה. זה היה סיפור להדליק שם חנוכייה עם הגשם והרוח. היו כמה בחורים שהחליטו להקים להם סככה, פשוט התחילו לדפוק עמודים ועשו להם סככה מאולתרת תוך כדי הדלקת החנוכייה. זה היה מרגש”.
במקביל לכל הפעילות האינטנסיבית, נפגע המבנה של בית חב”ד מרסיס קסאם. “זה קרה מנפילה בחצר של השכנים, והאמת שמרוב אינטנסיביות עוד לא הגענו לזה. זה נס שלא היינו בבית כשזה קרה. רציתי לנסוע לקראת שבת לכפר חב”ד, ופתאום כשהגעתי ראיתי שהמבנה מחורר. מה שאנשים לא מכירים זה את החלק של לאסוף חלקים של קסאמים עם הילדים”.
הילדים גם שותפים לפעילות?
“הבן הגדול שלי, מענדל’ה (13), מאוד רצה להצטרף אליי לכל הפעילות מההתחלה, ואחרי תקופה הייתי צריך להתווכח אתו שהוא צריך ללכת לבית הספר. אנחנו מאוד משתדלים לשלב את הילדים בפעילות, גם בתקופות הרגילות וגם בתקופה המטורפת הזאת. הילדים הם חלק מהשליחות. כמעט כל שבת מגיעים לפה סטודנטים לסעודה והילדים הם חלק מהעניין. הם גם מגיעים איתי הרבה פעמים למכללה להסתובב, ואנשים נמסים”.
כמו בכל העוטף שמנסה לאסוף את שבריו לכדי מצב דמוי שגרה, גם בבית חב”ד בקמפוס שואפים לחזור לפעילות בשנת הלימודים הקרובה, ואף להתרחב: “הסיסמה של חב”ד היא ‘ופרצת’ – כשמנסים לשבור אותנו אנחנו רק פורצים יותר קדימה”.
לאיזה פעילויות אתם מחכים לחזור?
“אנחנו עושים פה כל שישי בערב ארוחת שישי. יש גם קורס עם מלגה שנקרא ‘מבט על החיים’ – שמדבר באופן הכי זורם ופתוח על נושאים כמו שמחה, זוגיות, משמעות החיים וכסף – ויוצאים עם כלים פרקטיים מתוך היהדות. יש גם פרויקט של חלוקת מזון לקשישים – שהמטרה היא לתת להם מזון ויחד עם זה להפיג להם את הבדידות ולשבת איתם, ויש אופציה לקבל על זה 2 נק”ז. אנחנו גם מוציאים כל שנה משלחת לניו יורק לרבי מליובאוויטש. נפגשים לאורך השנה פעם בשבוע ובסוף טסים – שזו גם חוויה רוחנית מיוחדת, וגם כיף – טיול בכל המקומות ה’קדושים’, כמו פסל החירות וסנטרל פארק”, הוא מסכם וצוחק.
ממה שואבים כוח להמשיך?
“כוח מקבלים מהרבי, ממי ששלח אותנו. אומרים ששלוחו של אדם כמותו. אני צינור להביא את הדברים של הרבי, וזה נותן את הכוח. ומעבר לזה, עצם העשייה נותנת כוח. כשעסוקים בלעשות טוב לשני זה – מה שמחייה. יש בשביל מה לקום בבוקר, אני לא שקוע רק בעצמי, במה איתי, ומה עם הקריירה הפרטית שלי. זה מה שמרים אותנו. אין יותר מזה. גם תורת החסידות, שכל העניין שלה היא לגלות את הפנימיות שבכל דבר ודבר, נותנת משמעות שמביאה איתה כוח להתמודד”.
כשיש למה, אפשר להתמודד עם כל איך.
“בדיוק”.
