מאת לינוי אביסידריס
כמדי שנה, ציינה המחלקה לתקשורת את חג החנוכה בהדלקת נר ראשון ובחלוקת סופגניות. אך השנה, חנוכה צוין בצל המלחמה המתמשכת, 100 החטופים שעדיין בשבי והזכרת הקורבנות מקרב הסטודנטים, הסגל והבוגרים במכללה. במסגרת האירוע הופיע איציק שפיר, אביו של דור חנן שפיר ז”ל, בוגר מסלול רדיו במחלקה לתקשורת שנרצח בשבעה באוקטובר, יחד עם זוגתו סביון חן קיפר ז”ל במסיבת פסיידאק.
דור, בן 30 במותו, היה מחובר מאוד למחלקה לתקשורת, אהב את עשייתו במסגרת מסלול רדיו ועסק בנוסף באודיו וקריינות. “הוא הביא אותנו פה לסיור ברדיו קול הנגב”, נזכר אביו איציק בגעגוע. אנשים רבים שהכירו את דור מספרים שהיה אדם ישר, מקשיב ועוזר. “דור היה חבר אמת”, מוסיף איציק בראיון לספירלה. “כל מי שהכיר אותו הרגיש שהוא החבר הכי טוב שלו. הוא היה איש של צדק ושל יושר”.
לאחר שירותו הצבאי, אובחן דור כפוסט טראומתי, והיה זכאי לכלב שירות שלו חיכה במשך שנתיים, עד שקיבל את דורי, כלבת נחייה שליוותה אותו בתהליך ההחלמה. בעקבות שירותו הצבאי, תכנן להעביר הרצאה בשם “אל תמחאו לי כפיים” שבה הוא מספר על השירות במהלך מבצע “צוק איתן”. “הוא וסביון היו ביחד שנה, הם תכננו להתחתן ולהקים משפחה”, מספר איציק. “היה לי קשר מאוד קרוב אתו, אני גם די דומה לו, הרבה אמרו לנו שאנחנו נראים כמו אחים. זה היה דור”.
משפחה שכולה – ומפונה
בנוסף לכאב על אובדנו של דור, נאלצה משפחת שפיר להתמודד גם עם הפינוי מביתם ביישוב שלומי הסמוך לגבול עם לבנון, שהוסיף קושי והפך את ההתמודדות עם השכול למורכבת יותר.
אתם גם משפחה מפונה וגם משפחה שכולה – איך נשארים חזקים ומצליחים לראות אור בתוך החושך?
“זה מורכב, אנחנו מטפלים בעצמנו ומשתדלים למצוא את התשובות. סיפרתי לרופאה שהבת שלנו התחתנה לפני כמה חודשים, אז זה גם היה שילוב של שני דברים. זה לא פשוט, אין ברירה, כל אחד מוצא לעצמו את השביל שלו. לי ולאשתי יש שביל קצת אחר, אני יותר בפעילות במופע ואשתי יותר בעשייה למען עצמה בכל מני דברים שעוזרים לה. אנחנו חיים במודיעין, שזה מקום שהיינו גרים בו, אז זה לא מקום זר לנו. אנחנו מאוד מתגעגעים לאנשים בשלומי. הקרבה לגבול זה משהו מאוד מורכב. אני תמיד הייתי בגישה של ‘לי זה לא יקרה’ ואחרי שזה קורה אז כבר אין את המשפט הזה. מורכבות”.
“ככל שאני מגיע ליותר ויותר מופעים ושומע את התגובות של האנשים שזה מאוד נוגע בהם והשפיע עליהם – זה יותר מחזק ונותן את המוטיבציה לעשות ולהגיע לעוד קהלים”
בכדי להתמודד עם הכאב והאובדן, החליט שפיר ליצור מופע מוזיקלי ששמו “אל תמחאו לי כפיים” – על שם ההרצאה שדור רצה להעביר. המופע משלב שירים וסיפורים על דור וטקסטים על התמודדות עם משברים ואובדן.
איך הגיע הרעיון ליצור מופע מוזיקלי?
“התחלתי להתנסות בכל מיני דברים, התנסיתי קצת בשירה וזה מאוד חיבר אותי גם לעצמי וגם לדור, כי לדור היה קול מאוד רדיופוני והוא התעסק עם זה. וחשבתי שדרך המופע אני יכול להביא לידי ביטוי גם את הזיכרון של דור וגם משהו שאני מתחבר אליו, וגם אצליח להעביר מסרים לקהל שמגיע למופע. שוב, לא רק את הסיפור של השכול, שיש הרבה לצערנו, אבל במופע אני בעיקר מדבר על האור, התקווה, ואיך להתמודד עם משברים. לכל אחד יש משברים והחיים שלצידם. ככל שאני מגיע ליותר ויותר מופעים ושומע את התגובות של האנשים שזה מאוד נוגע בהם והשפיע עליהם – הנה גם שמעתם פה – אז זה יותר מחזק ונותן לי את המוטיבציה לעשות ולהגיע לעוד קהלים”.
איך אתה מרגיש כשאתה מופיע על הבמה ומדבר על הנושא?
“אני קודם כל מרגיש שדור איתי. גם ראיתם במופע שמדי פעם אני מזיל דמעה, זה טבעי. אני מרגיש שהלב נפתח, וזה הדדי. אני פותח את הלב, ואנשים פותחים את הלב בחזרה, וזה סוג של שיח בין לבבות וסוג של רוחניות כזו שאני מרגיש בתוך המופע הזה”.
חשבת לכתוב שיר על דור?
“יש לי קצת שירים במגירה, אבל כרגע אני יותר עם המופע. ואני גם מתעסק בהקמה של רדיו לאנשים עם פוסט טראומה. זה כרגע מעסיק אותי. נראה”.
“כשאחיה משהו ממך יחיה איתי”
כשהוזמן שפיר להופיע מול הסטודנטים והמרצים של המחלקה לתקשורת, החיבור שלו למחלקה שדור למד בה היה ניכר. “לחזור למקום הזה, למחלקה ולאנשים, בעצם להרגיש את דור הרבה יותר חזק במקום הזה”, הוא מספר. בהופעה הוא שיתף את הקהל בדרך שבה הוא מתמודד עם האובדן הכבד. לדבריו, אחת הדרכים שבהן הוא מוצא נחמה היא הכתיבה, שמסייעת לו להרגיש את דור חי – גם אם רק בדמיון. במהלך המופע הקריא שפיר מכתבים שכתב לדור ובדמיון דור כתב לו, והסביר את חשיבות ומשמעות הכתיבה בתהליך ההתמודדות שלו, שמציפה געגוע, מחברת אותו לזיכרונות ומחזקת אותו מול הכאב.
“אני משתדל לכתוב פעם בשבוע. זה להרגיש אותו חי לידי, כאילו בממד אחר. אני כותב לו חוויות שאני חווה, ומרגיש והוא כותב לי דברים שעוברים עליו, כמובן בדמיון שלי”
בהופעה אתה מדבר על כך שאתה כותב מכתבים לדור והוא כותב לך. במהלך ההופעה הקראת חלק ממכתב שכתבת. מתי אתה כותב? האם הכתיבה מסייעת לך להיות חזק יותר?
“אני כל הזמן בעשייה, אבל אני משתדל לכתוב פעם בשבוע. זה פשוט להרגיש אותו חי לידי, כאילו בממד אחר, אבל חי לידי. אני כותב לו חוויות שאני חווה, עובר, מרגיש – והוא כותב לי דברים שעוברים עליו, כמובן בדמיון שלי. ופשוט אני גם מוסיף את הבית הזה בשיר שלו כשאחיה משהו ממך, יחיה איתי. זה מה שאני מרגיש”.
באמצעות המופע והמילים המרגשות ששפיר חולק עם הקהל, הוא מוצא בכאב את הכוח להמשיך. דרך המוזיקה והסיפורים, החיבור לדור הוא עוצמתי. “זה לא מופע הנצחה, זה בעיקר מסר לאור, תקווה והתמודדות עם משברים, מציאת האור על פני החושך”.
נעמה אלפיה: “היה מדהים לראות את איציק מתחבר לבנו דרך המוזיקה. דמיינתי איך כשהוא עוצם את העיניים בשירה הוא רואה אותו. חוויתי הכול – צחקתי, בכיתי, כעסתי”
התגובות על המופע היו חמות ונרגשות. ראש המחלקה לתקשורת, ד”ר יובל גוז’נסקי משתף בהחלטה להזמין את איציק להופיע: “בחרנו במופע הזה כי הוא חשוב ומרגש. כולנו אהבנו את דור שפיר ז”ל, בוגר המחלקה ומסלול רדיו. הוא היה סטודנט מוכשר ובוגר מוכשר. מצאנו שיחד עם הזיכרון לכל נפגעי המחלקה, המופע משדר אופטימיות. במבט לעתיד המחלקה והמכללה, השילוב של זיכרון ותקווה לעתיד טוב היא הרוח שלנו בימים אלו”.
סטודנטים רבים התרגשו לשמוע את סיפורו של שפיר ולהתחבר אליו דרך המוזיקה והמסרים שהוא העביר. אביעד כהן (24): “המופע היה ממש מרגש, לראות אבא שבוחר לראות את הטוב ולנצח את הכאב של לאבד בן. התרגשתי מאוד בגלל שאני חוויתי את המלחמה ואני יודע כמה זה קשה להורים”. נעמה אלפיה (24): “היה מדהים לראות את איציק מתחבר לבנו דרך המוזיקה. דמיינתי איך כשהוא עוצם את העיניים שלו בשירה הוא רואה אותו. הרגשתי שחוויתי הכול – צחקתי, בכיתי, כעסתי, התעצבנתי”. מאי ספדי (24): “המופע היה מאוד מרגש, לא ציפיתי שככה ארגיש. השילוב של השירים יחד עם הסיפורים על הבן שלו גרמו לי לתחושות שמחה ועידוד ועצב בו זמנית. הכאב שהאבא חווה עדיין מורגש וכנראה גם לא ייעלם לעולם, אבל זה העלה בי חיוך לראות שהוא מנסה לשמור על אופטימיות ותקווה בתוך כל המערבולת הנוראית הזאת שפקדה אותו”.
