מאת יפה אוריאן בלאלוב ומעין טל
תערוכת “עדות מקומית” 2024, המוצגת עד 22 בפברואר במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, מביאה את מיטב צילומי העיתונות מהשנה החולפת. בתערוכה הנוכחית, ה-21 במספר, הזרקור הונח על אירועי שבעה באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל, כאשר כ-170 התצלומים שנבחרו מעניקים למבקרים בתערוכה נקודות מבט שונות על אחת השנים המטלטלות בתולדות המדינה.
בחודש שעבר הגיעו סטודנטים ומרצים מהמחלקה לתקשורת במכללת ספיר לסיור מודרך בתערוכה. את הסיור הובילה דנה וולפיילר-ללקין, מייסדת ואוצרת אחראית בתערוכה, שהעניקה למשתתפים תובנות על הדרך שבה התערוכה מספרת את סיפור השנה דרך עדשת המצלמה.
“כל הטבע הושפע מהמלחמה”, מספר אילן יצחייק, ראש מסלול עיתונות במחלקה לתקשורת במכללת ספיר וחבר בצוות השיפוט של התערוכה: “יש בתערוכה תמונה של סוס שרוע על הארץ ומעליו סימני יירוט, ואת התמונה הידועה של השדרן דורי בן זאב מתפרק בשידור. דרך כל תחומי החיים שמוצגים בתערוכה – בספורט, באורבניות, באדריכלות, בתרבות – מתייחסים למלחמה”.
חלק גדול מהתמונות השנה היו קשות וגרפיות מאוד – איך בוחרים מה להציג ומה להשאיר בחוץ?
“הדבר הראשון שהחלטנו היה שאנחנו מנסים להישמר ממצבים שעשויים להיות מטרגרים”, מסביר יצחייק. “לא להפגיש את האורחים והמבקרים בתערוכה עם גופות וצילומים גרפיים. יצא לנו לעבור על אלפי תמונות; הגופות היו במצבים שאני לא רוצה לאחל לאף אדם לראות – לא בתמונות ובטח לא במציאות”.
לדברי יצחייק, ההחלטה התקבלה מתוך אחריות כלפי הקהל והבנה שמבקרים רבים מגיעים עם אתגרים בעיבוד החוויות הקשות שעברו. “כשאנשים באים לתערוכה כדי להתמודד עם אירועי השנה האחרונה ולעבד מחדש את מה שהם חוו, הם יכולים גם בלי הטריגרים הללו. זאת הייתה ההחלטה הבסיסית שלנו. זכרנו שמדובר בתערוכה שמביאה בין 50 ל-70 אלף איש בכל פעם שהיא מוצגת – זה המון. הייתה לנו אחריות כלפי תושבי העוטף, כלפי אנשים שבני משפחתם היו מעורבים באיזושהי צורה בטבח או באירועים אחרים, וידענו שאסור לנו לטרגר אותם”.
לתואר “תמונת השנה” נבחרה תמונתה של חן ג’ שימל – צלמת צעירה ועולה חדשה מבריטניה, כשבתצלום מופיע איש זק”א הנשען על ברכיו ואוסף דגימות דם מרצפת ביתו של קשיש מבארי בנובמבר 2023 – כחודש אל תוך האסון. סביב התמונה החלה סערה על מידת האותנטיות שלה, ואף נטען כי מדובר בתמונה למטרת יח”צ עבור הארגון.
“די להביט בתמונה כדי לא לחשוד שיש כאן תצלום לא אותנטי, מבוים או מטעמי יח”צ – כפי שנטען”, אומרת דנה וולפיילר-ללקין, מייסדת ואוצרת אחראית בתערוכה: “אין פה סממנים מזהים – לא מבחינת האדם ולא מבחינת שייכותו לארגון כזה או אחר, אין לוגו או שם. אני חושבת שבכלל לתאר שאפשר לעשות פה איזשהו הון שיווקי או יח”צני מתוך סיטואציה כל כך קשה זה מרושע, אין לי מילה אחרת. רק אדם שלא היה בזירות כאלה יכול להעלות על הדעת שאפשר להגיד לאדם בסיטואציה כל כך קשה “תזוז ימינה, תזוז שמאלה, תכנס לפריים. זה לא משהו שעושים”.
אז איך עדיין שומרים על אותנטיות של צילומים בעידן של בינה מלאכותית ומודעות-יתר למצלמה?
ד”ר יובל גוז’נסקי, ראש המחלקה לתקשורת במכללת ספיר: “מדובר במלחמה הכי מצולמת אי פעם: אנשים בנובה רצו עם המצלמות תוך כדי בריחה, המחבלים והשוטרים רצו עם מצלמות גוף – יש פה תופעה שמצד אחד אנחנו כל הזמן חושדים, ומנגד יש המון צילומים אותנטיים שאנשים מצלמים בלי שהם יצטרכו מראש לקחת מצלמה – כי אנחנו מסתובבים איתה כל הזמן”.
איזו תמונה הכי תפסה את תשומת לבכם?
“התמונה שהכי תפסה אותי היא התמונה מצומת שער הנגב”, אומרת פרופ’ ענבל בן אשר גיטלר, מרצה לתקשורת חזותית במחלקה לתקשורת בספיר. “זו התמונה הראשונה שראיתי לייב בבוקר האירועים והבנתי דרכה, בתור תושבת הדרום, שמתרחש משהו חריג בעוטף. גם התמונה של דורי בן זאב – כי הוצפנו בתמונות הקשות במשך השנה, ואנחנו יוצרים איזושהי מגננה מולן, וזאת מאוד ריגשה אותי. אני מקשיבה לו בכאן 88, ולראות אדם כל כך אופטימי ועם כל כך הרבה הומור ברגע שהוא נשבר מכל הסיטואציה – אלה התמונות שהכי תפסו אותי”.
עידו קולר, סטודנט שנה א’ במחלקה לתקשורת: “התמונה של דורי בן זאב, שדרן הרדיו, שאפשר לראות אותו מתפרק. דורי בדרך כלל אדם שמח, שם שירים טובים ושמחים ברדיו, ואותי זה תפס. זו תמונה מחוץ לגבולות העוטף והצפון שעדיין מצליחה מאוד להעביר את התחושות מהאירוע הזה”.
מאי ספדי, סטודנטית שנה א’ במחלקה לתקשורת: “התמונה של עינב צנגאוקר וראומה קדם – ממש רואים את הכאב והכובד שלהן מכל המצב כשהן מסתכלות אחת לשנייה בעיניים, זה תפס אותי ממש. הסתכלתי עליהן שם וכאב לי הלב”.
למה חשוב בעיניכם שסטודנטים יגיעו לתערוכה הזו?
בן-אשר גיטלר: “וואו, אי אפשר להפחית מערכה. זה חשוב כי זה נותן מבט על מגוון של צילומי עיתונות, על הגישה של איך לתפוס רגעים – שזה מאוד מעשיר. אני חושבת שלראות מסה כזו של תמונות שעוסקות במה שעובר על המדינה – שהיא למעשה קהילה, בשנה אחת – זה רגע מאוד מיוחד והיסטורי מבחינת תרבות חזותית. לא כל פעם רואים תגובה מקבוצה מאוד גדולה של צלמים לאותו אירוע, זה משהו שאני חושבת שנזכור אותו לאורך זמן, את הרגע הזה שבו כולם מתכנסים לזוויות שונות של מה שקרה לנו השנה”.
יצחייק: “אני קורא לסטודנטים לבוא ולראות את התערוכה. היא מאפשרת לנו להתבונן על כל האירועים שחווינו על בשרינו מנקודת מבט קצת חיצונית ונותנת לנו יכולת להתבונן באמת מ-360 מעלות על אירועים שחווינו בדרך מסוימת – או שהיינו במילואים, או כאנשים שדאגו בבית לבני משפחה. זה מאפשר לנו לעלות למבט ממעוף הציפור ולראות התרחשות חברתית שלמה שקרתה במדינה, שבמרכז לה זה הטבח והמלחמה – וכולנו פוסט טראומטיים מזה. זו הזדמנות לעבד את הטראומה, להתמודד איתה, אולי אפילו להניח אותה מאחורינו ולהסכים לקוות לעתיד יותר טוב ואופטימי. אני חושב שחשוב לבוא, לראות ולהתמודד עם זה”.
