בקצב האירועים המסחרר שעבר עלינו בשבוע האחרון, הרשעתו של אהוד אולמרט נדחקה הצידה מן הכותרות, ומבלי שהבחנו בכך שקעה אל תוך האדמה הבוצית והתאדתה כלא הייתה. קריאות השוד על המלך העירום, שנשמעו לא מכבר, נבלעו בין קולות הנפץ להדי הרעמים, שפילחו את שמי הארץ. ואולם, אם לרגע ולו רק לרגע קט, האדם הסביר יעטה על עצמו את גלימת השופט, הרי שזיכוי של ראש הממשלה לשעבר בתיק הולילנד יטלטל אותו באי נחת בכורסתו.
בשבוע שעבר זיכה הרכב בן חמישה שופטי עליון בראשות השופט סלים ג’ובראן ברוב של 4 מול 1 את אולמרט מן האישום העיקרי בתיק הולילנד. האחרון יצא אל מבואת הכניסה של היכל בית המשפט בירושלים כמנצח הגדול. בניגוד לפעמים קודמות, הפעם ארשת פניו לבשה מסכת זחיחות בלתי מובנת, חיוך אלכסוני נפרס על פניו וצלמי העיתונות שנמצאו באזור ניסו לתפוס בעדשתם את רגע הניצחון. ואם זה לא היה ברור, במילותיו הסגיר אולמרט את ארשת פניו: “אבן גדולה הוסרה מעל לבי כאשר בית המשפט העליון קבע בהחלטתו שאני מזוכה מהאישום המרכזי, שהוא פרשת הולילנד. הוא פסק שאני זכאי בפרשה זו, שהייתה בבחינת ענן שחור מציק ומעיק עליי”. האומנם כך הם פני הדברים?
תפוח האדמה הלוהט ששמו אהוד אולמרט התגלגל לפתחנו הרבה לפני שהרכב חמשת שופטי העליון חרץ את דינו הסופי. כבר בשנת 1985 נחשד אולמרט בקבלת שוחד בפרשת בנק צפון אמריקה, פרשה שנסתיימה בלא הגשת כתב אישום. מיד לאחר מכן, בשנת 1996 הואשם אולמרט בפרשת החשבוניות הפיקטיביות, אולם בהכרעת הדין בשנת 1997 השופט עודד מודריק מצא לנכון לזכותו, אך הוסיף באותיות קידוש לבנה, כי “הנאשם התנהג בעניין הזה באורח מאוד לא ראוי”. בד ובד שמו של אולמרט נקשר בשתי פרשיות נוספות, פרשת “ג’ו אלמליח” ופרשת ה”אי היווני”, אך בשני המקרים לא הוגשו נגדו כתבי אישום. ואם לא די בכך, בתוך שנה וחצי הגיעו שלוש פרשיות זו אחר זו ואיימו לתקוע מסמר אחרון בארון הקבורה הפוליטי של אולמרט.
תיק רודף תיק
במהלך כהונתו כראש ממשלה היה נתון אולמרט למספר חקירות פליליות. בתחילת שנת 2007 נפתחה נגדו חקירה בפרשת בנק לאומי. אולמרט נחשד כמי שהיה מעורב עוד בהיותו שר אוצר בהטיית תנאי המכרז להפרטת בנק לאומי לטובת איש העסקים פרנק לואי. פרקליט המדינה דאז משה לדור בחר לסגור את התיק מחוסר ראיות.
בספטמבר אותה שנה, החלה פרשת כרמיה ושוב נפתחה נגדו חקירה פלילית בחשד שזכה להנחה מופלגת ברכישת הדירה בכרמיה בתמורה לזירוז אישורי בנייה. גם הפעם, למרות עקשנותו, היועץ המשפטי מני מזוז נאלץ לסגור את התיק מחוסר תשתית ראייתית. חודש ימים לאחר מכן, הורה מזוז לפתוח בחקירה נוספת נגד אולמרט בתיק מרכז ההשקעות, החשד היה שפעל בניגוד עניינים כשר התעשייה והמסחר וקידם פרויקטים של חברו ושותפו לשעבר במשרד עורכי הדין אורי מסר. השופט בדימוס ומבקר המדינה הנמרץ מיכה לינדנשטראוס קבע, כי אולמרט היה חייב לפסול עצמו מהתערבות בעניין, בשל היכרותו ארוכת השנים עם מסר.
במהלך חקירת תיק מרכז ההשקעות נחשפו החוקרים למסמכים רבים שהובילו לפרשת טלנסקי. במאי 2008 נחקר אולמרט באזהרה בחשד שקיבל מעטפות כסף במאות אלפי דולרים מאיש העסקים והנדבן היהודי מוריס טלנסקי. ושוב, רק חודשיים לאחר מכן, נפתחה חקירה נוספת שזכתה לכינוי ראשונטורס, פרשה שבמסגרתה נחשד אולמרט כמי שהשיג במרמה מימון כפול מתרומות של גופים ציבוריים לטיסותיו הפרטיות – שלו ושל בני משפחתו.
‘התליין המחייך’
במהלך השנים הוגשו לבית המשפט בשתי ערכאות שונות כתבי אישום שכללו לא מעט עבירות פליליות, ביניהן – קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, נטילת שוחד, הלבנת הון, מרמה, הפרת אמונים, רישום כוזב במסמכי תאגיד ומרמה כלפי מבקר המדינה. באורח פלא, כמו חתול בעל תשע נשמות, הצליח אולמרט לחמוק שוב ושוב מעונש, עד שהגיע אל בית המשפט המחוזי בתל אביב, או יותר נכון אל ביתו של השופט דוד רוזן.
בחודש מאי 2014 פסק השופט דוד רוזן בהכרעת הדין בבית המשפט המחוזי בתל אביב, כי אולמרט אשם בשני תיקי השוחד שהובאו לעיונו. בהחלטתו קבע השופט רוזן, כי “אין זה הגיוני שיוסי אולמרט יקבל חצי מיליון שקל מעד המדינה שמואל דכנר, שלא הייתה ביניהם היכרות, שלא לפי בקשתו של ראש הממשלה לשעבר”. על פי השכל הישר של רוזן, הסיכוי שצץ פתאום מאן דהוא, משום מקום ותרם לאחיו של אולמרט סכום מופקע לכל הדעות של חצי מיליון שקל מבלי שתהא לו כל תועלת, היא אפסית. ואיזה תועלת יכול האח לתת למאן דהוא הזה? רוזן, שלא בכדי זכה לכינוי ‘התליין המחייך’ גזר על אולמרט 6 שנות מאסר בפועל ועוד שנתיים על תנאי, והוסיף קנס של מיליון שקל וחילוט של 500 אלף השקלים שהועברו לאחיו.
אם בוחנים לרגע את הפרשיות שבהן היה מעורב בעקיפין ובמישרין, נדמה שמעלליו של אהוד אולמרט הם מעין מבוך סתרים סבוך ואין סופי שבכל פעם הוא חומק מאשמה בעור שיניו. בין אם הדבר נובע מרשלנות גרידא של הפרקליטות או שמא חמור מכך, שאין דינו של ראש מדינה כדינו של אדון בוזגלו, הרי שהצצה חטופה בגיליון ההתנהגות שלו, תוביל כל אדם בר דעת מעל לכל ספק סביר להבנה הפשוטה שאולמרט הוא אחד הפוליטיקאים המושחתים ביותר שהיו כאן. איש שבמו ידיו הרכיב פסיפס גדוש חלקים של מקרי שחיתות בדמותו ובצלמו. לכן יהא זה נכון וצודק לנצור בתודעתנו את ארשת פניו החתומות בצאתו מבית המשפט המחוזי בתל אביב – ולא את פניו הזחוחות ממבואת הכניסה בבית המשפט העליון בירושלים.
איור של אהוד אולמרט בראש הכתבה: אברהם טגאי.
