איתי אניג’ר, סטודנט לתקשורת בן 20 בלבד, מתבלט כדמות מעוררת השראה בקרב חבריו לתואר. כצעיר ביותר בתוכנית ללימודי תואר ראשון בתקשורת, הוא לא רק מתמודד עם אתגרים אקדמיים מורכבים, אלא גם עם קשיים בריאותיים משמעותיים כתוצאה ממחלות כרוניות – קדחת ים תיכונית, דלקת פרקים וקרוהן. אך למרות המכשולים, איתי מפגין נחישות ומצליח להשלים את לימודיו בהצלחה. כעת, בעיצומה של שנה ג’ ללימודי התואר הראשון, הוא אף התחיל במקביל תואר שני במחלקה, וגם הפעם – בתור הסטודנט הכי צעיר במסלול.
מה הביא אותך לבחור בתואר הזה בגיל כל כך צעיר?
“תקשורת זה מקום שתמיד הייתי מחובר אליו. בגלל מחלות רקע שיש לי לא יכולתי לעשות ספורט, אז הלכתי לכיוון התקשורתי והתחלתי כבר בגיל 16 לכתוב ולסקר אירועים. כשקיבלתי את הפטור מהצבא ידעתי שישר אני רוצה ללמוד – ‘לנצל’ את השלוש שנים יתרון מהחברים שבגילי. בכיתה י”ב הסתובבתי בכמה קמפוסים ונשאבתי לתואר פה בספיר, במיוחד בגלל הלימודים המעשיים”.
איך הגיבו החברים מהתיכון?
“הם תמכו מהרגע הראשון. הם מכירים אותי ואת המצב הבריאותי שלי, וידעו שזה הפתרון הכי טוב לי ושזה הכי מתאים לי. אני הכי שמח שלא היו כאלה שהתנגדו, לפחות לא מולי, ושאמרו לי משפטים כמו ‘איך אתה לא עושה צבא’ וכאלה”.
“אני שמח שלא נתנו לגיל חשיבות ומתייחסים אליי כאחד הסטודנטים. ברדיו אנחנו כבר שנתיים ביחד, במין בועה משל עצמנו. אז התחלנו עם בדיחות כזה של הגיל, אבל בקטע קומי וצחוקים. בגבול הטעם הטוב. חוץ מזה, אין באמת חשיבות, בלימודים עצמם או בכיתה”
שקלת להתנדב למרות הפטור מצה”ל?
“ההורים רצו שאתנדב, אפילו שלחו טפסים כמה פעמים. אבל הייתי נעול כל-כך על התואר שמבחינתי בתוך תוכי ידעתי שאני אלך ללמוד ישר אחרי התיכון”.
איך זה הרגיש להתחיל את התואר כשאתה הכי צעיר? איך החברים מהתואר מתייחסים לעובדה זו?
“שיערתי לעצמי שאהיה הכי קטן, היה מפחיד לצעוד בקמפוס, היו מחשבות שלא יהיו לי חברים, ושהפערים יהיו משמעותיים. אבל בסופו של יום, אני שמח שגיליתי שלא נתנו לגיל ולפער חשיבות ומתייחסים אליי כאחד הסטודנטים. ברדיו אנחנו כבר שנתיים ביחד, אחד עם השני, במין בועה משל עצמנו. אז התחלנו עם בדיחות כזה של הגיל, אבל בקטע קומי וצחוקים. בגבול הטעם הטוב. חוץ מזה, אין באמת חשיבות, בלימודים עצמם או בכיתה”.
איך המחלות הכרוניות שלך משפיעות על השגרה שלך כסטודנט?
“בשנה האחרונה המחלות הכרוניות שלי יחסית פעילות. כאבים, חוסר בתנועה, ירידה במשקל. יוצא לי ללכת הביתה מוקדם מהמערכת הרבה פעמים כי אני כבר לא יכול להישאר יותר, לא להיכנס לשיעורים או אפילו לא להגיע בכלל. אני מנסה לקחת משככי כאבים ולנסות לשרוד את יום הלימודים, כי בכל זאת באנו ללמוד ויש פעמים שזה באמת עובד!”.
האם סיפרת לסטודנטים על המצב הבריאותי שלך? איך הם הגיבו?
“אני חי עם המחלות הכרוניות מאז שנולדתי, גילו לי אותם בגיל חצי שנה. אז אני לא אחד שמסתיר, אני משתף. הרבה פרגנו, ויצא לי אפילו להיות בהתקף כאבים במהלך יום לימודים ופשוט באו סטודנטים לעזור לי, להרגיע אותי, נשארו איתי עד שנרגעתי ושההתקף נגמר”.
איך אתה מחליט מתי לקחת הפסקה בגלל הבריאות ומתי להמשיך? יש משהו שמסייע לך במיוחד בהתמודדות בלימודים?
“אם אני בהתקף כאבים אתה תראה אותי תמיד עם כרית חימום, משובצת אדום שחור כזה, כמו מפה של מסעדה. היא איתי עוד מתקופת האשפוזים כשהייתי קטן והולכת איתי כל הזמן. היא מרגיעה אותי קודם כל, והחום עוזר לכאבים להסתיים. בגלל שאני מכיר את המחלות מגיל מאוד קטן, אז אני מכיר את הגוף שלי. אין איזה קו אדום או משהו, בעיקר הרגשה עצמית של כמה אני יכול לסבול וכמה לא. יכול להיות שיש ימים עם יותר כוח סבל, יש ימים פחות”.
האם קיבלת תמיכה מהמכללה – כמו הקלות או התאמות – בגלל המצב שלך?
“המכללה מאוד לצדי, עם התאמות למבחנים. עם כניסה למכללה עם הרכב. עם תזוזת כיתות בכדי שלא יהיה הרבה הליכה. במחלקה נותנים לי את השקט כמה שניתן מבחינת החיסורים בגלל המחלות”.
“אני תמיד אומר לעצמי שזה זמני, בסופו של יום מתישהו הגוף שלי יתאזן ואני אוכל לחזור ללמוד כמו שצריך, לחזור להתאמן, לחזור לחיות כמו שצריך”
אתה מרגיש שאתה מקבל יחס שונה ממרצים או סטודנטים בגלל הגיל שלך והרקע הרפואי?
“אני לא חושב שיש הבדלים ביני לבין סטודנטים אחרים בגלל הגיל, אבל כן, הם מתחשבים בעניין הבריאותי – אם זה החיסורים, הגשת העבודות אם יש איחורים, וגם במבחנים אני מרגיש שהם תומכים ועוזרים יותר”.
איך אתה שומר על אופטימיות למרות האתגרים הבריאותיים?
“אני תמיד אומר לעצמי שזה זמני, בסופו של יום מתישהו הגוף שלי יתאזן ואני אוכל לחזור ללמוד כמו שצריך, לחזור להתאמן, לחזור לחיות כמו שצריך”.
יש מישהו שמהווה עבורך השראה בהתמודדות עם מחלות כרוניות?
“האופן שבו אמא שלי התמודדה עם ההתקפים והאשפוזים הרבים שהיו לי בחטיבה, נותנים לי כוח להילחם בשבילה גם, שיהיה לה נחת ממני כמה שאפשר”.
איך המשפחה שלך תמכה בך כשהתחלת את התואר בגיל צעיר?
“אחי ואחותי שגדולים ממני בשש ותשע שנים בדיוק היו בשלבי סיום התארים שלהם, אז זה היה נורמלי פתאום שגם אני מתחיל תואר. מבחינת הגיל, הם מאוד זרמו איתי ודחפו אותי כמה שניתן”.
