בשכונה ד’ בבאר שבע, סמוך לאוניברסיטת בן גוריון בנגב, שוכן בית מיוחד, “בית קרוב”, שמאפשר לסטודנטים וסטודנטיות הלומדים וגרים בעיר חוויה חברתית ותרבותית קצת אחרת המבוססת על חיבור ליהדות.
המקום נפתח לפני 15 שנה על ידי הרב דני סיטסקין ורעייתו שלומית, בהשראת הבתים היהודיים בחו”ל, במטרה ליצור מרחב חם ומזמין לסטודנטים המחפשים לצאת מאזור הנוחות שלהם, למצוא חברה חדשה ולהרחיב את הידע על היהדות – ללא כפייה. הסטודנטים מוזמנים להגיע לפעילויות שונות הנערכות בבית ולארוחות שבת וחגים, וכשהרוב המוחלט מהפעילויות בחינם.
כיום מי שאחראים על הבית הם אליה ונוי יוחאי, שעברו מצפת לבאר שבע במיוחד בספטמבר 2023 – חודש לפני תחילת המלחמה, כדי להמשיך להפעיל את הבית. הזוג סיטסקין עדיין משמשים כראשי הבית, הרב דני מגיע פעם בשבוע והוא ושלומית מגיעים לשבתות ועדיין מעורבים בענייני הניהול והרוח של הבית.
נוי יוחאי: “יהדות לא שייכת רק לדתיים, אלא לכל עם ישראל, ושכל אחד יידע שהוא יכול להגיע אלינו ללא כפייה, באהבת חינם”
“אנחנו רוצים שכל סטודנט ירגיש בנוח להגיע, אנחנו ממש לא מבקשים מאנשים להשתנות ולהיות מישהו אחר”, מסבירה נוי. “חשוב לנו שכל אחד ירגיש בנוח להיות הוא עצמו. יהדות לא שייכת רק לדתיים, אלא לכל עם ישראל. שכל אחד יידע שהוא יכול להגיע אלינו ללא כפייה, באהבת חינם.
“אנו רואים שבשנים האחרונות, ובעקבות המלחמה, אנשים מחפשים לחזור לשורשים שלהם, ליהדות. ראינו את זה גם אצל החטופים ששבו מהשבי והיו בסיטואציה הכי קשה שיש – מה שהחזיק אותם זו ההבנה שהם שייכים למשהו וזה נתן להם כוח. שמענו את זה משורדי שבי שהיו הכי רחוקים מהדת ופתאום היהדות והתפילות זה מה שהחזיק והרים אותם”.
איזה רגע הכי חרוט בזיכרונך?
“בערך לפני שנה הייתה סעודת שבת ובכל שבת יש חבר’ה קבועים וגם חדשים שמגיעים, ואז אחד מהסטודנטים אמר ‘אני ניצול של מסיבת הפסיידאק, המסיבה שהייתה מקבילה לנובה ונרצחו שם הרבה אנשים’, וסיפר שהוא לא סבל את היהדות, כל החיים שלו הוא אמר שאין אלוקים וזה לא קיים. ‘בשבעה באוקטובר כשהתחילה המתקפה לקחתי את האוטו וניצלתי, מי שיצא אחרי נרצח’. הרגשתי שאני חייב לשמוע מוזיקה והפעלתי ‘אנא בכוח’ ופתאום הבנתי שבקצה של החיים שלי היהדות היא גם שלי ואני לא רוצה לברוח ממנה’. והוא בירך מול כולם ברכת הגומל, זה היה ממש מרגש”.
האם מצליחים ליצור מרחב שחרדים, דתיים וחילוניים מרגישים בנוח?
“בלב אנחנו אנשים אותו הדבר. הרוב בעם שלנו הוא מכבד ומאוחד, פשוט צריך לבחור במה להסתכל. אנחנו לא מכניסים שיח שמפריע לאהבה, וגם אם נוצר שיח כזה אנחנו שומרים על כבוד”.
באיזה אתגר אתם נתקלים בעיקר?
“חבר’ה חדשים שמתלבטים אם להגיע, שמהססים כי הם חושבים שרוצים להחזיר אותם בתשובה, שזו איזו מלכודת דבש, אבל בדרך כלל אחרי פעם-פעמיים שהם מגיעים לבית הם מבינים שזה לא האירוע”.
האם ב’בית קרוב’ ישנם רק תכנים יהודיים?
“לא, בית קרוב הוא בית יהודי לסטודנטים, אבל קודם כל הוא בית – ואחרי זה יהודי. הוא בית במובן הזה שלכל מי שנכנס תהיה תחושה ביתית, תחושה שהוא אהוב, רצוי, שיש לו מקום, שיש ריח, אוכל ואווירה של בית. בנוסף, יש פעילויות שלא קשורות, כמו ג’אמים, טיולים, הופעות וכו'”.
אם רוב התכנים חינמיים – מה המודל הכלכלי שבאמצעותו אתם ממשיכים לפעול?
“יש הרבה סטודנטים שהיו מגיעים בעבר והבית היה חלק משמעותי בחייהם. כיום הם מבוססים כלכלית, עושים קמפיינים ותורמים לבית. הבית פועל על תרומות, אין שום תקצוב ממשלתי”.
במהלך השבוע מתקיימות בבית פעילויות שונות, רובן נשאבות מהמקורות היהודיים. בימי ראשון – שיאון כרבי מלמד אינטואיציה, להכיר את כוחות הנפש שלנו, להקשיב לעולם הפנימי וללכת אתו בחיים דרך כתבים של הרב קוק. בימי שני – יש שיעור עם הרב דוד סיפין, תנ”ך במבט אקטואלי, לומדים ומדברים על מה שקורה היום בתוכנו ובחיינו. בימי רביעי – יש סדנאות מתחלפות, בנושא שמחה, זוגיות, אמונה, מדע ויהדות. בנוסף, נוי יוחאי מעבירה סדנאות לנשים שעוסקות בזוגיות, נשיות וכל מה שעובר על אישה. הלו”ז מתפרסם מדי שבוע בעמוד האינסטגרם וקבוצת הווטסאפ ויכול להשתנות.
שיאו של השבוע בבית הוא יום שבת, כאשר נערכת סעודת שישי גדולה ומפנקת, הכוללת תפילה, שירים, אוכל ושיח שבו כל אחד פותח את לבו. “יום שבת זה יום מיוחד בבית אצלנו, יש מקום לכולם, כל אחד מביא את האור שלו, כל פעם יש פרצופים חדשים”, מתארת נוי.
רבקה לבוב, סטודנטית בספיר: “שמעתי על המקום מחבר, ויום אחד הגעתי לסעודת שבת. הגעתי לבד, אבל מהר מאוד מצאתי שם חברים. התחושה הייתה משפחתית. היה ממש כיף. מצאתי את עצמי חוזרת שוב ושוב”
ראיינו סטודנטים שהצטרפו למפגשים. רבקה לבוב (23) מבאר שבע, סטודנטית לעיצוב מדיה במכללת ספיר, מספרת: “שמעתי על המקום מנתנאל, חבר שלמד איתי, ויום אחד החלטתי לקפוץ לסעודת שבת. הגעתי לבד, אבל מהר מאוד מצאתי שם חברים. התחושה הייתה משפחתית. היה ממש כיף ואז אמרו לי שאם אני באה פעם אחת אני לא יכולה שלא לבוא שוב, ובאמת צדקו – מצאתי את עצמי חוזרת שוב ושוב”.
נוי בנישו (29), מדימונה, אחות במקצועה, עובדת בבאר שבע וכיום עושה הסבת מקצוע לחינוך מיוחד, מספרת שבפעם הראשונה שהיא הגיעה לבית קרוב זה גם היה לבד: “החוויה שלי הייתה מושלמת, כל אחד הציג את עצמו, גיל, מאיפה הוא ומה הוא לומד וכך נוצר שיח, כבר באותו ערב הכרתי חברה חדשה. המקום מופעל על ידי נוי ואליה אבל גם הסטודנטים שמגיעים עוזרים והדינמיקה הזו בין האנשים יוצרת חיבור מדהים”.
את מרגישה כפייה דתית?
“ממש לא. זה מתקשר לפורים – הגעתי עם שמלה שהיא קצת קצרה ושאלתי את נוי אם זה בסדר והיא אמרה לי ‘זה בסדר גמור. הדברים האלו לא מעניינים אותנו’. זה המקום, הם בכלל לא מעירים על דברים כאלו”.
נוי בנישו: “הם מאמינים בכל אחד שמגיע לשם, בטוב שבו, בזה שכל אחד מביא אתו משהו מיוחד ושהנוכחות של כל אחד משמעותית”
את מרגישה שעברת שינוי מאז שהגעת לבית קרוב?
“חד משמעית! בית קרוב לימד אותי להתעסק בטוב ולא ברע. ניקיתי הרבה רע מהחיים שלי בזכות בית קרוב. יש שם אנשים טובים עם אמונה גדולה באנשים. הם מאמינים בכל אחד שמגיע לשם, בטוב שבו, בזה שכל אחד מביא אתו משהו מיוחד ושהנוכחות של כל אחד ואחת משמעותית”.
עבור הדר חודאדי (28), עובדת סוציאלית ובוגרת מכללת ספיר, ‘בית קרוב’ הוא יותר ממקום מפגש – הוא נקודת אור בתקופה מעט חשוכה ומאתגרת במדינה. “הגעתי לכאן בדצמבר 2023, בעיצומה של מלחמת חרבות ברזל, כשכולם עוד היו בהלם. המקום הזה נתן לי הסתכלות עמוקה יותר על מה שקורה, על הזהות היהודית שלנו ועל תחושת השייכות. הוא הצליח לקחת אותנו מתוך הכאב ולתת לנו תקווה. ניסיתי ללכת לשיעורי תורה, אבל כאן זה מרגיש אחרת – אין כפייה דתית, אין ציפייה שתשתנה – יש כאן פשוט מקום להיות בו, ללמוד ולדבר בגובה העיניים”.
יש סטודנטים שעברו לגור בבאר שבע ללא משפחתם או לא זוגיות בעקבות לימודים, ונאלצים לפעמים להעביר את סעודות השבת לבד וחשים בבדידות. אור דנינו (23) מאורנית, סטודנטית באוניברסיטה הפתוחה, משתפת בהרגשת הבדידות שחוותה כשהגיעה לבד לבאר שבע והקשר ל’בית קרוב’. דנינו שמעה על המקום דרך מלגה שעשתה, מישהו סיפר על בית קרוב ועל ארוחות השישי שעושים שם לסטודנטים. “באותו רגע זה היה משהו שהיה לי מאוד חסר כי הגעתי לבאר שבע בלי משפחה וספציפית היו חסרות לי ארוחות השישי. הגעתי לבד וחשבתי שזו דרך טובה להכיר עוד אנשים כי אני מהאוניברסיטה הפתוחה ושם בדרך כלל מרגישים לבד”.
אור דנינו: “אני מרגישה שזה ממש עזר לי בהתאקלמות בבאר שבע, זה עזר לי בתחושת בדידות הזו וזה מילא לי מקום שהיה צריך להתמלא, זה ממש עזר לי”
איך הייתה החוויה להגיע למקום כזה לבד בידיעה שיש שם אנשים שנמצאים יותר זמן והם כבר מכירים ומגובשים?
“מה שנחמד שכמעט תמיד יש שם לפחות בן אדם אחד חדש. יש אנשים שמכירים מלפני ויצרו קשרים אבל הם מאוד-מאוד מקבלים. לא הרגשתי שאני שונה. הייתה אווירה ממש מדהימה. ובשבתות הניתוק מהטלפון גרם לנו להתחבר אחד לשנייה”.
כשאת מנתקת את הטלפון בשבתות – האם את מרגישה כפייה דתית?
“לא, הם בחיים לא אמרו, הם גם לא אומרים לאנשים לא להשתמש בטלפון בשבת, פשוט אנשים מכבדים ובגלל זה הם לא יהיו בטלפון מול האנשים ששומרים שבת. אין שם כפייה, הם לא מחייבים אף אחד, לא מעירים גם לא על לבוש. אני חושבת שאנשים מכבדים ולכן לא יגיעו עם חצאית מיני, אבל לא, אין כפייה, לא מעירים. גם למשל מבחינת תפילות, ברכת המזון – הם לא מחייבים, מי שרוצה קורא”.
את מרגישה שינוי כלשהו מאז שאת שם?
“אני מרגישה שזה ממש עזר לי בהתאקלמות בבאר שבע, זה עזר לי בתחושת בדידות הזו וזה מילא לי מקום שהיה צריך להתמלא זה ממש עזר לי”.
בית קרוב, יוסף בן מתתיהו 14, באר שבע
