יצירותיה הנוקבות של הבמאית אפרת שלום דנון (48) בוחנות את הקשר שבין אישה, מוסד וגוף. בסרטה החדש “הפלה חופשית”, שנוצר בשיתוף עם המפיקה אסנת טרבלסי וזמין לצפייה בערוץ היוטיוב של כאן 11, היא לוקחת את הצופים והצופות למסע אישי ופוליטי בעקבות ועדות להפסקת היריון בישראל – מנגנון שעדיין קובע מתי ולמי מותר להפסיק היריון. באמצעות קטעי ארכיון ועדויות כואבות של נשים, הסרט מציב שאלות על שליטה נשית ובחירה חופשית.
בחודש שעבר הגיעה דנון למכללה, להקרנת סרטה במחלקה לעבודה סוציאלית. ההקרנה התקיימה במסגרת פרויקט “מועדון הסרט הפמיניסטי הטוב” שיזמו המרצות ד”ר סיגל נגר-רון, פרופ’ עינת לחובר וד”ר תמי רזי – אחד מהפרויקטים שזכו השנה בפרס המכללתי להוגנות מגדרית, מטעם הנציבות להוגנות מגדרית, שוויון ומגוון.
בראיון לספירלה מדברת דנון על מקורות ההשראה, התגובות לסרט ועל האמונה העמוקה שלה בכוחו של קולנוע לגשת ולשנות את המציאות החברתית.
הסרט עוסק בזכות של נשים על גופן – האם הוא נולד מתוך חוויה אישית או יותר מתוך רצון לשנות את המציאות החברתית?
“כן, הוא נולד מתוך חוויה אישית, בתור יוצרת את תמיד חייבת לפעול מתוך מקום אישי, את תמיד צריכה משהו מאוד חזק שיניע אותך. בסרט הזה ידעתי שאני רוצה לספר סיפור חשוב על נשים, על הזכות שלהן על גופן, על זה שהמציאות צריכה להשתנות ופעלתי מתוך מקום עמוק רגשית שהניע אותי ליצירה. כמו שניתן לראות בסרט אמא שלי עברה הפלה והדבר הזה כל הזמן הדהד לי, ידעתי שיש לה איזשהו עניין עם הבאת ילדים לעולם, ושאני בעצמי לא לגמרי הייתי רצויה”.
“במהלך התחקיר על הסרט גיליתי שיש שתיקה מאוד גדולה גם של הנשים וגם של ארגונים פמיניסטיים, פחות מדברים על הפלות יזומות”
“במהלך עבודה על הסדרה הקודמת שלי (“חיים רגילים”) הגיעו אליי כל מיני קטעי ארכיון ואז ראיתי שבשנות ה-70 היה מאבק מאוד גדול של פמיניסטיות בעד הפלה חופשית, ודיברתי עם המפיקה שיוצרת איתי פרויקטים כי זה היה נראה לי נושא שפחות מדברים עליו והוא ממש חשוב. וככה בעצם התחלנו תחקיר אני וחגית בן יעקב על הנושא הזה והטיפול בו בישראל. בעיקר גיליתי שיש שתיקה מאוד גדולה גם של הנשים וגם של ארגונים פמיניסטיים ,פחות מדברים על הפלות יזומות”.
מה לדעתך התפקיד של קולנוע פמיניסטי בעידן שבו הזכויות של נשים עדיין עומדות למבחן?
“אני חושבת שהתפקיד הוא מאוד גדול, בייחוד שמצבנו כנשים מאוד-מאוד בעייתי, בישראל הפער המגדרי בשוויון הוא משמעותי. אני חושבת שזה נורא חשוב להשמיע את הסיפורים האלה, לעשות קולנוע פמיניסטי, לשאוף לשנות את המציאות. ממה שאני רואה, הקולנוע הפמיניסטי בעיקר מעיר את הנשים ואני חושבת שחשוב לעודד נשים צעירות לחשוב אחרת, להיות עם מודעות ולהבין שיש להן את הכוח להתאחד ולשנות את המציאות. והכי חשוב לנסות לרתום גברים למאבק הזה שהוא מאבק משותף, כי בסופו של דבר חברה שיש בה שוויון מגדרי היא חברה טובה יותר. המטרה שלנו ביצירת הסרט הייתה לעורר שיח סביב הנושא ולעודד נשים לדבר יותר כי נשים לא מדברות על הפלות שהן עשו זה לא קורה. יש המון שלא סיפרו לאף אחד”.
האם במהלך יצירת הסרט נתקלת בביקורות?
“האמת שלא, אבל אני יכולה להגיד שאצל הארגונים הפמיניסטיים שעוזרים לנשים עם עניין ההפלה נורא חששו להעיר את הנושא. כי זה היה מתחת לרדאר והייתה איזושהי שתיקה סביב זה. לא קיבלתי ביקורות סביב הסרט מאחר ויש פחות מודעות אליו בשלב הזה. אבל אני יכולה להגיד לך שמאז שהוא יצא אחד הדברים שמאוד היה חשוב לנו לעשות זה בעצם לעורר מודעות והשפעה סביב הסרט וזה כן קרה. הרבה יותר נשים כתבו פתאום פוסטים בפייסבוק שהן עברו הפלה מבחירה, ושבועיים לאחר שהסרט יצא, עמותת ‘אפרת’ (עמותה שמסייעת לנשים בהריון לא רצוי) יצרה קמפיין שהובילה נטלי דדון וגם זה יצר המון רעש והתנגדות”.
הסצנה של הוועדה להפסקת היריון בולטת במיוחד בסרט – מה המקור שלה ולמה היה חשוב לך לכלול אותה?
“אני חושבת שזו סצנה שמספרת את הסיפור בצורה מאוד ברורה, והיא מראה את החוויה הזו של אישה שזו חוויה משפילה וממשטרת. ברגע הכי פגיע שלך את צריכה לעמוד בפני אנשים זרים ולבקש את האישור שלהם להפסיק את ההיריון, זו חוויה לא נעימה. דיברתי בתחקיר עם נשים רווקות צעירות שהיה להן ברור שהן כן עומדות בקריטריונים ועדיין הן נכנסו להתקף חרדה כשהגיעו לוועדה. ברגע שראיתי את הארכיונים האלו שמראים אישה מול המערכת הזו זה היה ברור שזה ייכנס לסרט. הסצנה נלקחה מארכיון רשות השידור מתוך כתבה ששודרה בשנות ה-70”.
“לפני המלחמה היה חשש שהממשלה תשפיע על מדיניות ההפלות בישראל אבל זה לא קרה כי פרצה מלחמה והיו עסוקים בדברים אחרים. אבל זה לא אומר שהמצב לא יכול להחמיר יותר מאחר וכל העולם הולך ומקצין בעניין הזה”
את מרגישה שהמצב כיום השתנה מאז התקופה שמוצגת בסצנה, או שהבעיות נותרו דומות?
“המצב לא השתנה ואני מקווה גם שלא ישתנה בעתיד לרעה. לפני המלחמה היה חשש שהממשלה תשפיע על מדיניות ההפלות בישראל, אבל זה לא קרה כי פרצה מלחמה והיו עסוקים בדברים אחרים. אבל זה לא אומר שהמצב לא יכול להחמיר יותר מאחר וכל העולם הולך ומקצין בעניין הזה”.
האם קיבלת תגובות מנשים שעברו תהליך דומה?
“הסרט מאוד מפעיל רגשית נשים ולא רק אלא גם גברים שצופים בו, ונתקלתי בזה המון בהקרנות שהייתי בהן. גם בעקבות הארכיונים המיוחדים וגם בעקבות המרואיינות בסרט שהצליחו מאוד לגעת בנשים שצפו בו. קיבלתי המון תגובות מנשים שעברו הפלות והסרט הציף אותן רגשית והיו הרבה שכתבו לי והתרגשו מאוד”.
איזה מסר היית רוצה שהסטודנטים שצפו בסרט ייקחו ממנו?
“הייתי מאוד שמחה שהאמירה הזו של זכות האישה על גופה תהיה נורא מוחשית גם לנשים וגם לגברים ושזה יהיה ברור שלכולם מגיע זכות לבחור בחיים הפרטיים שלהם”.
הסרט הצליח לעורר המון רגשות ואמוציות בקרב הסטודנטיות שנכחו בהקרנה. קורל עופר, סטודנטית לעבודה סוציאלית: “הסרט חידש לי המון, לא ידעתי שהמדינה הציבה אולטימטום לנשים כדי להגדיל את הילודה. הרגשתי המון רגשות מעורבים, היה לי ממש קשה במיוחד בסצנה של הועדה להפסקת היריון”.
הדר וקנין, גם היא סטודנטית לעבדה סוציאלית, מוסיפה: “לא ידעתי שעשו אפליה בין אזרחים ושזה נועד כדי להגביר את הילודה היהודית במדינה, הוועדה להפסקת היריון הייתה מאוד מזלזלת. אני חושבת שהסרט יכול להוות טריגר לנשים מסוימות”. איזה מילר, סטודנטית לעבודה סוציאלית: “הסרט לא חידש לי, אני מכירה את כל העולם הזה – אבל ממליצה מאוד לנשים לראות את הסרט, מאוד מעניין”.
