בהפגנת הקהילה האתיופית בירושלים (צילום: אייל גטו)

שחור זה לא רק צבע

על האתיופי להסיר מעליו את מסכת הגוי המנוקדת בלבן, שעטה על פניו בניסיונו הכושל להיות שייך, ומתוך המקום הזה לגבש את זהותו השחורה והיהודית גם יחד | דעה 

אותו לילה מכונן בכיכר רבין נשא בחובו זעקת שבר עמוקה שבקעה מגרונה היבש של עדה שלמה ששתקה עצמה לדעת במשך 30 שנה. התפרצות הגעש הרגשית הייתה ביטוי לכאב ולזעם שחווה האתיופי בארצו ומולדתו. למרות שטענות המוחים הופנו בעיקר ללובשי המדים האמונים על אכיפת החוק בישראל, הרי שבראייה עמוקה יותר, מעבר לסיסמאות ולביטויי הסלידה שהופנו נגד הארגון המוכה והמושפל הקרוי משטרת ישראל, מדובר בכתב אישום חמור שנכתב בדמעות ובכאב נגד מדינת ישראל, מוסדותיה השונים והחברה הישראלית כולה.

 צילום: אייל גטו
צילום: אייל גטו

אפליית שחורים באשר הם שחורים היא תופעה עתיקת יומין, נבזית ואינה ייחודית לעם היהודי. אולם בניגוד להתרחשויות במחוזות מרוחקים מן העין ומן הלב, במקרה הנדון ישנה הפרה בוטה של ההסכם שנחתם בין הצדדים: מדינת ישראל התחייבה לפתוח את שעריה בפני יוצאי אתיופיה מתוקף היותם יהודים, כפי שנהגה עם עדות אחרות. אך מיד עם כניסתם לארץ המובטחת הטילה מום ביהדותם, בעיקר בשל צבע עורם האקזוטי והנבדל.

מוצאם האפריקאי וגוון עורם הכהה, יחד עם סימן השאלה המרחף מעל ראשם, הובילו לתגובת שרשרת בלתי נמנעת. תפיסות ודעות חשוכות שהיו צריכות להיעלם מן העולם היהודי מצאו תשתית רעיונית מוצקה ויציבה בחסות המדינה ומוסדותיה. למשל, אתוס ההצלה הציוני, שטופח בידי אמצעי התקשורת ומוסדות החינוך, הותיר אלפים – זקנים, נשים וטף, שצעדו קילומטרים רבים מצפון אתיופיה לסודן בכמיהה לציון – מיותמים מכל גבורה, ודן אותם, על לא עוול בכפם, למסכנות חומרית ודלות רעיונית.

יתר על כן, חברת המהגרים הישראלית רוויה במתחים ובשסעים שבטיים, לכן מאבקים פוליטיים שגרתיים על משאבים חומריים מוצאים הצדקה בכיפוף האחר ובנידויו. היות ויוצאי אתיופיה אינם מהווים נכס אלקטוראלי בעבור אף צד, שוליותם בנוף ובמרקם החברתי בישראל התגבשה, ותהא, כך נראה, חקוקה לעד בדברי הימים. תיוג השחור עם נחשלות הופך את יוצאי אתיופיה לנוכחים נפקדים. שקופים מזן מיוחד שהישראלי אינו יכול שלא להבחין בהם, אולם אינו מוכן להכירם מעבר לתיוג הראשוני. היכרות עם תרבותם, שפתם או סיפורם הפכה למעמסה כבדה מדי עבורו.

האתיופי בישראל מתמודד עם שתי שאלות בסיסיות הקשורות זו בזו: שאלת הזהות ושאלת השייכות. אף על פי שהגזענות מצלקת את נפש קורבנה ולעיתים אוטמת את ליבו, על האתיופי למצוא כוחות ולשוב למקורותיו, לתרבותו ולשפתו העשירות. להסיר מעליו את מסכת הגוי המנוקדת בלבן, שעטה על פניו בניסיונו הכושל להיות שייך, ומתוך המקום הזה לגבש את זהותו השחורה והיהודית גם יחד. אז ורק אז, תביעותיו להכרה ומאבקו העיקש והצודק לשיווין יישאו פרי.

אודות

המלצת קריאה

מדוע אני לא חוגגת את יום העצמאות?

אם מדינת ישראל מגדירה עצמה כמדינה דמוקרטית מדוע היא אינה מעניקה שוויון הזדמנויות לכל אזרחיה? את יום העצמאות לא אחגוג כי הוא מזכיר לי עד כמה אני זוכה למעט התייחסות, לא רק כאישה אלא כאישה מוסלמית-ערבייה | דעה