מאת שיר שטיאסני
“תתארו לכם את החיים זזים אחורה וקדימה”, שר שלמה ארצי ופתאום עם כל “צבע אדום” המילים האלו תופסות יותר אחיזה במציאות, שכן התחושה היא שתושבי עוטף עזה, ואני ביניהם, נעים במין “אחורה וקדימה” על ציר המלחמות והפסקות האש עם חמאס. לפני שנתיים החלטתי ללמוד במכללת ספיר שליד שדרות, ארזתי את עצמי ואת חפציי ועברתי מתל אביב לדירה בקיבוץ ניר עם. חשבתי שאני מכירה את הארץ די טוב כי טיילתי בילדותי לא מעט, אבל את אזור שדרות והקיבוצים בעוטף עזה לא הכרתי. לאט לאט גיליתי קיבוץ יפהפה עם נופים ועמדות תצפית שמשקיפים לים של עזה וחיי לילה סוערים בשדרות שכוללים הופעות ופאבים, שבכולם מורגשת אווירה צעירה.
לפני שמונה חודשים השקט באזור הופר והחלו סבבי ירי אחת לחודש או חודשיים. בין לבין התרחש מה שכונה “טרור העפיפונים והבלונים”. לראשונה בחיי נאלצתי להכיר את המושג “צבע אדום” ולהתמודד עם ההבנה שיש לי 15 שניות לתפוס מחסה בממ”ד, שלשמחתי הוא גם חדר השינה שלי. אני אמנם לא צריכה לרוץ הרבה, אבל התחושה שעוברת בי כשאני שומעת את צמד המילים האלו היא תחושה לא מוסברת שכל חיי התל אביביים לא פגשתי בה. התחושה הזאת הביאה אותי למסקנה שעד שלא גרים במקום, אי אפשר להבין מה חווים התושבים בו.
הפסקות האש הפכו להיות כמו גשם בבוקר בחודשי החורף – מפסיק ושבוע לאחר מכן חוזר
חוויתי התקף חרדה לא פעם, למשל אחרי אובדן אבי, אבל פתאום נתקפתי חרדה מסוג אחר, כזו שמשתקת, מרעידה את הלב ומלווה בתחושת מחנק. הידיים והשיניים רועדות והלב קופא, צונח לאפס. אני מחכה שכיפת ברזל תיירט את הרקטה, שהלילה יעבור בשקט ואקום לעוד בוקר חדש.
הפסקות האש הפכו להיות כמו גשם בבוקר בחודשי החורף – מפסיק ושבוע לאחר מכן חוזר. אי אפשר לחיות ככה, פשוט אי אפשר. הולכים ללימודים ופתאום “צבע אדום”; נשארים בכיתה שהיא גם ממ”ד ומחכים שייפסק. הולכים לעבודה ופתאום “צבע אדום”; מחפשים סביבה מוגנת עד יעבור זעם. הולכים להתקלח ופתאום “צבע אדום”; רצים עירומים למרחב המוגן.
התקופה האחרונה הביאה עמה עפיפונים ובלונים שהפכו שדות לאזורי מלחמה מושחרים. העפיפונים היחידים שראיתי בחיי עד כה היו עפיפונים צבעוניים שאבא קונה לילד שלו ומשחק איתו על שפת הים. הבלונים היחידים שראיתי היו כאלה שקיבלתי ליום הולדת או הבאתי לחברות. גם ילדים בדרום צריכים לראות עפיפונים ובלונים צבעוניים ושמחים בלי מורא ופחד.
יש כאלה שאומרים שחמאס ניצח בסבב האחרון והכניע את ישראל, אני לא מדינאית גדולה וקטונתי מלהכריז על מנצחים ומפסידים, אבל בסוף השנה אסיים את לימודיי ואחזור למרכז, ותושבי הדרום יישארו לגור – בדרום. זה הבית שלהם ואין להם אחר מלבדו. אחרי שמונה חודשים בין הסלמה לרגיעה, בין רעש מל”טים לקולות נפץ וירי, בין שביתה לחזרה לשגרה, כל מה שסטודנטים כמוני היו רוצים זה ללמוד ולסיים את התואר בשקט.
