עוד מילדות, אני זוכרת שאמא שלי ניסתה שוב ושוב לספר לנו בשבתות את סיפור העלייה שלה מאתיופיה. אחיי ואני היינו מקשיבים רגע, אבל מהר מאוד מסיטים את השיחה. זה הביך אותנו. זו האמת, אנחנו הרי “ישראלים”, אז מה זה כבר משנה?
אמא אחת שמנסה להעביר זהות, היסטוריה, מסורת — ושלושה ילדים קטנים שגדלו בעולם שבו העדה שלהם לא נחשבת למספיק טובה, ומנסים להתנתק ממנה בכל דרך.
כן, זו האמת, גדלנו בחברה שלימדה אותנו לחשוב שאנחנו לא מספיק טובים. שהאוכל שלנו לא מספיק טעים, שהשיער שלנו לא מספיק חלק ושהריח של התבלינים שלנו לא מספיק נעים. אז סרבנו לדעת, רצינו להיות כמו כולם.
מעל לעשרים שנה שאני שומעת את סיפור העלייה של אמא שלי – ועד השנה לא באמת הצלחתי להבין דבר. בהתחלה לא רציתי. אחר כך עוד חיפשתי את הזהות שלי, ובתוך החיפוש הזה לא באמת יכולתי להבין. ולבסוף, עם השנים שעברו, התחיל לחלחל בי החשש – שאולי כבר מאוחר מדי. מאוחר מדי להבין, מאוחר מדי להתחבר.
רק עם השנים, כשעצרתי להביט סביבי, בצעירי העדה שצמחו לידי, התחילה להתבהר לי התמונה. הבנתי שהיכולת שלנו, בני הדור הצעיר, להקשיב באמת לסיפורי העלייה – להרגיש אותם, להבין אותם לעומק – תלויה קודם כול ביכולת שלנו להבין מי אנחנו בכלל. וכשהחברה סביבך משדרת שוב ושוב שהזהות שלך היא פגם, קשה מאוד לעצור ולהתחיל להקשיב.
אני רוצה לשתף אתכם מעט מהמסע של אמא שלי. אמא שלי עלתה ארצה במבצע משה, בשנת 1985. היא הייתה רק בת שש. שנים לא הצלחתי לעכל את העובדה הזו. כל הזמן השוויתי את עצמי אליה כשהייתי בגילה. אני בכיתי כשהשאירו אותי בצהרון, לא אהבתי ספגטי, וסיפורי הגבורה שלי הסתכמו בזה שלא בכיתי כשילד גזר לי צמה אחת מהשיער כי הוא רצה גם.
אמא שלי צעדה ברגל מאתיופיה לסודן. עזבה את כל מה שהכירה – והלכה ברגל, בשקט, מבלי להרעיש. היא הייתה רק בת שש, וכבר אז היו לחיים שלה הרבה יותר משמעות ומטרות ממה שאני מרגישה שיש לי בגיל 25
ואמא שלי? היא צעדה ברגל מאתיופיה לסודן. עזבה את הבית שלה, את הכפר שבו גדלה, את כל מה שהכירה – והלכה ברגל, בשקט, מבלי להרעיש. היא הייתה רק בת שש, קשה לי להבין איך היא בכלל הבינה, אבל היא מעידה על עצמה שהיא הייתה מודעת לכול, שהיא ידעה שהיא מגיעה לארץ הקודש ושהיא צריכה להיות חזקה.
היא ידעה להיות ילדה טובה. היא פחדה, אבל הייתה גיבורה. היא חששה, אבל אחזה בתקווה.
היא הייתה רק בת שש – וכבר אז היו לחיים שלה הרבה יותר משמעות ומטרות ממה שאני מרגישה שיש לי בגיל עשרים וחמש במכללה.
4,000 מיהודי אתיופיה נהרגו במסעות – ורק עכשיו התחלתי להקשיב. להבין את המשמעות. לשאול שאלות. למצוא את עצמי בתוך הסיפור הזה.
רציתי להיות כמו כולם, אז התביישתי. התביישתי בסיפור המשפחתי שלי, שהוא בעצם גם הסיפור של העדה שלי. אבל אני לא כמו כולם – אני חלק מהיסטוריה ותרבות של עוצמה. חלק מקהילה שסיכנה את חייה למען חלום, קהילה שלא מוותרת, שלא נכנעת, שמחזיקה בתקווה גם ברגעים הקשים ביותר.
למרות שנולדתי בארץ, אין לי מנוס מהסיפור הזה. מסע העלייה הפך למורה הדרך שלי – בדמות אימי. הוא מלווה אותי לכל אורך חיי, נלחם בשבילי שלא אשכח לרגע מי אני, מאיפה אני באה והוא מעצים אותי בכל משבר. אני גם חייבת את זה לאמא שלי, אין בכך ספק. על כך שלחמה להגיע לארץ, על כך שהתעקשה ללמד אותי ואת האחים שלי איזו זהות חזקה יש לנו – ובתמורה השבנו לה במבוכה.
שנים ניסיתי להתרחק מהסיפור הזה, להעלים אותו, להכחיש. וכשלראשונה הפסקתי, ישר התחלתי לחפש אשמים. אין ספק שהחברה לא הקלה עליי, וכך גם השיפוטיות והדעות הקדומות שליוו אותי בכל הילדות שלי. אבל זה מזמן לא משנה, כי היום אני מבינה שמה שחשוב הוא שאני כאן, עכשיו, סוף סוף, מצליחה לראות את השורשים שלי באמת. להבין שהם לא חולשה – אלא כוח. מקור של גאווה. מקור של חוסן.
עשרים שנה שהסיפור הזה עבר לידי, מבלי שהקשבתי לזעקתו ולעוצמה שבו – והיום, סוף סוף התחלתי.
