ב-4 ביוני, לפני המלחמה עם איראן, לבשה הכיכר המרכזית במכללה אופי מדברי לכבוד יום המורשת הבדואית. “זה יום בשנה שאנחנו חוזרים לשורשים, וחוגגים את המסורת והמנהגים שלנו”, משתפת אלין אלקרינאוי, רמ”דית החברה הערבית באגודת הסטודנטים ומארגנת האירוע.
“הקמנו בכיכר המרכזית אוהל בדואי כמו שהיו גרים בו בעבר, והגשנו בו קפה ותה בדואי שעשוי על האש. היו גם עלי גפן, פיתה בדואית עם לבאנה וזעתר ולחם סאג’, שאנחנו עדיין מכינים בחתונות וביום יום. הבנים רקדו דאחיה באוהל יחד עם חברים יהודים, והבנות עשו קעקועי חינה. חילקנו במתנה כוס קטנה של הפינג’אן מעוטרת בעצי דקל מדבריים, והיו כאלה שנהנו מלשים את הכאפייה על הראש, והרגישו בדובאי”.
קצת לפני תחילת האירוע, כבכל יום רביעי במהלך שנת הלימודים, התקיימה בכיכר המרכזית של המכללה העצרת למען החטופים. נציגים מהחברה הערבית מטעם אגודת הסטודנטים דיברו על הזווית של החברה הבדואית במלחמה, וקראו להשבת החטופים. “המלחמה הזו לא כמו כל מלחמה שקרתה בעבר, היא פגעה בכולם”, משתפת אלין, “היה יפה לראות שהרבה מהאנשים שהשתתפו בעצרת הגיעו גם לאירוע”.
אלין מספרת שחששה שהנוכחות באירוע תהיה דלה בעקבות האירועים האחרונים של הקרנת הסרט “אין ארץ אחרת” במכללה והריסות הבתים בנגב: “אלה שני אירועים שמתקיימים ברקע ומקשים גם על החברה היהודית וגם הערבית. חששתי שהאירוע לא ייצא כמו שאני רוצה. זו לא פעם ראשונה שהוא מתקיים במכללה -– אבל חשבתי לעשות אותו דווקא עם עלי גפן, שזה לא קשור לבדואים, אבל דרך זה אני יכולה להביא את החברה היהודית, שיתחברו אלינו – כמו אירוע מתקן למה שקרה בהקרנת הסרט”.
עומאר אבו כף, סטודנט במכללה ותושב אום בטין: “חשוב שיהיה שיח, ושההיכרות לא תהיה מכותרות בתקשורת שמציגות אותנו בעיקר דרך פשע, כי יש אצלנו גם המון דברים טובים. היכרות עושה את כל השינוי”
לדברי אלין, “היו כאלה שבאו ושאלו ‘מה הם עושים שם, למה הם מקיימים אירוע אחרי מה שהם עשו בהקרנה?’, ומישהו ענה להם: ‘תנסו, לכו לשם, תדברו לפחות עם מישהו אחד, תאכלו עלי גפן ולאפה בדואית, ותחזור אליי – תגיד לי אם קרה משהו’. אותו אחד ניגש, שאל אחד מהם ‘מה קורה’, נכנס איתו לאוהל והציע לו לאפה בדואית, וזהו – מפה לשם הוא ישב איתם שם כמעט שעתיים, ולא יצא”.
חגיגות יום המורשת על רקע מדיניות הריסת הבתים
“הריסת הבתים היא לא רק עניין מקומי”, היא אומרת, “זה משהו שמשפיע על כולנו כערבים. קשה לחגוג את המורשת שלנו כשאנחנו רואים ומרגישים את המשפחות שלנו מאבדות את הבתים שלהן, את הביטחון והשייכות, שאלה דברים בסיסיים שצריכים להיות לכל אחד. זה טבעי שלאנשים יהיה כואב, ושהם יהיו טרודים מכדי להגיע, וראיתי את זה גם על הנוכחות של הסטודנטים הערבים באירוע”.
אלין משתפת שנתקלה באמירות שמשקפות בורות וחוסר היכרות עם המצב. “היו אנשים שאמרו לי ‘אבל אלה ישובים לא חוקיים, אז מה הבעיה שיהרסו?’, וזה מראה שיש חוסר מודעות לזה שאלה הבתים של האנשים האלה עוד לפני קום המדינה, והם כן מבקשים פתרונות במסגרת החוק – אבל לא בצורה של הריסה ופינוי היישוב לטובת אוכלוסיות אחרות”.
עומאר אבו כף, סטודנט שנה ג’ להנדסת מים ותושב אום בטין, משתף: “התחושה היא קשה, שלא רואים אותנו, שהחוויות שלנו שקופות. זה עדיין טרי וקורה כל יום. יש אנשים שנפגעו, סטודנטים שמגיעים ללימודים למרות שכרגע הבתים שלהם נהרסו, וזה מאוד מקשה על הריכוז. במלחמה עם איראן חיפשנו גשרים להתגונן מתחתיהם, בזמן שהתנהלו שיעורים בזום. היה לי מקרה שניסיתי לתווך למרצה את המצב, והוא אמר לי ‘הכל בסדר’ – בזמן שאני יודע שיש הרבה סיכויים שאנחנו הבאים בתור. חשוב שיהיה שיח, ושההיכרות לא תהיה מכותרות בתקשורת שמציגות אותנו בעיקר דרך פשע, כי יש אצלנו גם המון דברים טובים. היכרות עושה את כל השינוי”.
אלין אלקרינאוי, רמ”דית החברה הערבית באגודה: “השיח באירוע היה משהו שלא קורה כשאין גורם שיתווך. סטודנטית דתייה ובדואית דיברו, ואמרו שזה עצוב שהן לומדות יחד כבר שלוש שנים – ולא יצא להן לדבר מעולם עד עכשיו”
אלין מספרת שהאירוע הצליח ליצור חיבורים שחורגים משגרת היום-יום, ושיח דרך שאלות שהפעילות בכיכר זימנה: “זה משהו שלא קורה כשאין את הגורם הזה שיתווך. סטודנטית דתייה עם כיסוי ראש שהצטרפה לפעילות בכיכר דיברה עם סטודנטית מהחברה בדואית על איך חתונות מתנהלות אצלנו, ואמרה שזה עצוב שמי שהיא ניהלה איתה את השיח לומדת איתה באותה כיתה כבר שלוש שנים – ולא יצא להן לדבר מעולם עד עכשיו.
“זה גרם לי להבין שיש לי את היכולת לשנות פה משהו. אני אחראית בתוכנית ‘דבר אליי’ במכללה, שבה סטודנטים ערבים ויהודים מלמדים אחד את השני עברית וערבית – וכולם שם חברים, והולכים כבר אחד לשני הביתה”, היא אומרת בעיניים מוארות מהתרגשות. “זה אומר שיכול להיות שינוי, פשוט צריכים שיהיה מי שידחוף לשם”.
