הפעם הראשונה שלי הייתה באצטדיון העירוני. אחרי שבועות ארוכים שבמהלכם שמעתי את הדעות של כל הסובבים אותי, וקראתי על כך אין ספור כתבות, החלטתי שאני הולכת על זה – או יותר נכון, הולכת לזה. לראשונה בחיי אני הולכת לדרבי. התחושה באוויר הייתה רומנטית להחריד. אחרי 16 שנים שבהן קבוצות הכדורגל ההיסטוריות של אשדוד אוחדו (כמה היסטוריות? השיוך הקבוצתי התחלק בצורה די גסה לעובדי הנמל שתמכו בהפועל אשדוד, וכמעט כל השאר, שתמכו בעירוני) לקבוצה אחת שעמדה לרדת לליגה הלאומית, החל המרוץ להקמת הקבוצות המקוריות מחדש, אך הפעם בבעלות האוהדים.
אפשר לומר שההבנה שלי בענף גבוהה מהממוצע בקרב בנות המין היפה. בתור בת בכורה לאבא שנאלץ בעל כורחו לצפות בכדורגל הישראלי, שאותו אף פעם לא אהב (פעם לא הייתה טלוויזיה בלוויין, זוכרים?), הדשא הירוק והשחקנים שמתרוצצים אחרי הכדור לא הרגישו לי זרים. למעשה, שנאתי לשחק מחניים, וביליתי בחברתם של הבנים רוב ילדותי, גם על מגרש הכדורגל. מאז החשיפה שלי לעוצמתן של קבוצות אוהדים כמו הפועל קטמון או בית”ר נורדיה, והרעיון שעומד מאחורי אהדה חסרת פשרות לסמל ומסורת – הבנתי שקבוצה בבעלות האוהדים מרגשת אותי הרבה יותר מעוד קבוצת כדורגל ממוצעת, חזקה ככל שתהיה.
על אף שהוקמו חודשים ספורים לפני שריקת הפתיחה של עונת הכדורגל הנוכחית, שתי קבוצות האוהדים בעיר הנמל הצליחו להביא קרוב ל-4,000 אוהדים שנהרו לאצטדיון העירוני. נשמע הרבה? בתור שהשתרך מקופות הכרטיסים ועד הכביש, בהצטופפות בדרך לבדיקה הביטחונית, בניסיונות הכושלים להשתחל בין המאבטחים ולהיכנס מהר יותר – זה הרגיש כאילו הגיעו הרבה יותר.
הישיבה על מושבי הפלסטיק הדהויים, בעודי צופה בכדורגל סביר ביותר, לטעמו של הפרשן הצמוד שהבאתי עמי למשחק – הרגישה בהתחלה קצת זרה, אך עם הגול הראשון שעירוני אשדוד הבקיעה לשער של הקבוצה האדומה, מאות קליפות הגרעינים שנזרקו לאוויר ושריקות האוהדים כבר הפכו אותי לאוהדת מן המניין. בלי להתחסד יותר מדי, התקשיתי להסתיר את התפעלותי מהאמוציות של האוהדים כלפי סגל הקבוצות והשיפוט. למען האמת, הפה של כותבת שורות אלו לא חף מניבולים מדי פעם, אבל לנצח אזכור כיצד הוא נשמט כאשר הגברת שעמדה לצדי, שבקלות הייתה יכולה להיות אימא שלי, גידפה את אילן היוחסין של שופט המשחק.
בזמן שדעתי הוסחה מהמתרחש על הדשא, הבחנתי בתפאורה המרתקת שהתקיימה מסביב למשחק. חבורת הילדים שישבה בשורה שמתחתיי ריכלה על השחקנים במגרש, המשפחה שהתיישבה מעליי התעסקה בלפצח גרעינים (שקליפותיהם, אגב, נותרו על גב חולצתי), וביציע של עירוני לא הפסיקו להפתיע עם השירים (שמישהו יספר לסיימון וגרפונקל שהלחן לגברת רובינסון מככב באשדוד).
לבסוף, המשחק נגמר בניצחון מוחץ של הצהובים, ואני מיהרתי לקנות צעיף מהשולחן המאולתר שהקימה עמותת האוהדים ביציאה מהמגרש. החוויה שלי בדרבי הראשון באשדוד מזה 16 שנה הרגישה כמו הקלישאה הכי גדולה של הטובים מול הרעים. כשבעצם, אני פשוט אוהבת את הרעיון שסוף סוף יש בעיר שלי כדורגל.
