התפאורה: ברלין. המשתתפים: צעירים ישראלים, פלסטינים וגרמנים – עד גיל 30. סיבת ההתכנסות: סמינר FAB (Friendship across borders), יוזמה ששואפת, כשמה, לייצר קשר שחודר גם מבעד לגבולות. התוכנית, שמתקיימת כבר קרוב ל-17 שנה ביוזמת עמותה גרמנית ומייצרת שיח מעמיק על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, קיימה את הסמינר האחרון במאי, והביאה אל השולחן את המורכבויות של המציאות המקומית.
״ברוב המקרים, אין ממשק קרוב בין מילואימניקים, אנשי ימין, חובשי כיפות – ולעיתים אפילו שמאלנים – לבין פלסטינים, בין אם מדובר בתושבי ישראל, תושבי הגדה, או כאלה שיש להם משפחה בעזה. אלה עולמות שבדרך כלל פשוט לא נפגשים”, מספר ד”ר אבנר דינור, היו”ר הישראלי בסמינר ומרצה להגות יהודית במכללת ספיר במחלקה ללימודים רב תחומיים: ״אנחנו מפגישים אותם לסמינר של שבוע, וזה מייצר דברים מדהימים. מאוד חשוב לנו לייצר בסמינרים איזון פוליטי ומגדרי של המשתתפים, שכל הצדדים יקבלו מקום וייצוג״.
מה התרומה של הצד הגרמני לשיח?
״הגרמנים רואים את עצמם כקשורים לכל הדבר הזה, הם מרגישים שההקשר ההיסטורי בין הקמת מדינת ישראל לשואה מחבר אותם לעניין. זה משולש שמזמן שיח מאוד מעניין על לאומיות וקורבנות – גם בהקשר הישראלי-פלסטיני, וגם בהקשר היהודי-גרמני, ושם קורה סוג של קסם. פתאום הפלסטיני נמצא במקום המתווך, המקשר, המתבונן מלמעלה – שזה משהו שלא קורה בשיח שהוא נטו ישראלי-פלסטיני״.
“בסוף לא משנה לאן העתיד ייקח אותנו – אם תהיה מדינה אחת או שתי מדינות, יהיה או לא יהיה סיפוח – המטרה היא להצמיח כאן אנשים שיבינו שהחיים כאן ימשיכו להיות משותפים, ולא משנה מה יקרה כאן – זה לא יכול להתקיים מתוך נפרדות מהצד השני, אלא מתוך חיבור ושיח״
דינור מספר כי בניגוד למה שאולי ניתן היה לצפות, לא נרשם שינוי במספר הנרשמים לסמינר בעקבות שבעה באוקטובר והמלחמה: “גם קודם היה לנו קשה לגייס נרשמים, כך שלא ראינו ירידה או עלייה. מה שכן השתנה באופן ברור הייתה רמת הרגישות בשיח – כל שיחה הפכה רגישה יותר, מורכבת יותר, והדברים צפו בעוצמה גדולה מהרגיל״.
לדבריו, הדבר שהכי צף בשיח הוא עניין הזהות הפלסטינית – שקיבלה גבולות גזרה חדשים מתחילת מלחמת חרבות ברזל: “אנשים משני הצדדים עברו טראומה מאוד קשה”, הוא מספר. “כשדיברנו על זהות פלסטינית – עלה העניין שבעת הזאת כשאתה רוצה לדעת מה זה פלסטיני – הכול תלוי באיך אתה מסתכל על מה שצה״ל עושה בעזה. אנחנו יכולים לדבר על האוכל המסורתי, או על שירים שרוקדים לצליליהם בחתונות – אבל זה יהיה קשקוש, זה לא נוגע במהות, במשמעות האמיתית של להיות פלסטיני, וליהודים היה קשה להתמודד מול זה, וזה יצר משהו עמוק וקשה. בסמינר האחרון שמנו הרבה יותר דגש על למצוא מה מחבר, חיפשנו פלסטינים אזרחי ישראל – כדי שיהיה יותר קל למצוא את המשותף, את נקודת הממשק״.
אתה תושב שדרות. איפה זה פוגש את העשייה שלך?
״חוויתי את השבעה באוקטובר כאן בשדרות, כש-400 מטר מכאן הסתובבו חמאסניקים. כל הפעילות שאני עוסק בה נובעת דווקא מהיותי תושב שדרות. בסוף לא משנה לאן העתיד ייקח אותנו – אם תהיה מדינה אחת או שתי מדינות, יהיה או לא יהיה סיפוח – המטרה היא להצמיח כאן אנשים שיבינו שהחיים כאן ימשיכו להיות משותפים, ולא משנה מה יקרה כאן – זה לא יכול להתקיים מתוך נפרדות מהצד השני, אלא מתוך חיבור ושיח״.
אחמד אלעמור, תושב רהט וסטודנט לבלשנות וחינוך באוניברסיטת בן גוריון, לקח חלק גם בסמינר שקדם למלחמה וגם באחרון – ומעיד כי היה שמח לחזור שוב. “בסמינר שלפני המלחמה העמקנו בלימוד על ההיסטוריה ועל מה שגרם למצב”, הוא מספר. “בסמינר האחרון הרגיש שיש יותר מיקוד בהווה שקורה סביבנו דרך דיבייטים ושיח על איך העתיד צריך להיראות”.
“מספיק שאנשים מגיעים לשמוע אחד את השני – זה כבר מראה שיש עם מה לעבוד, שיש עם מי לדבר – וזה מה שחסר לנו. בארץ אנחנו לא יכולים לדבר בחופשיות – ואז הדיאלוג הזה בין הצדדים כמעט ולא קורה”
המשתתפים הפלסטינים העידו שהסמינר היווה עבורם מרחב פתוח לשיח – כזה שלדבריהם הם לא זוכים לו בארץ: “גזענות זה משהו שקיים בכל העולם, כל הזמן. לא מזמן ראינו את האלימות נגד הערבים בירושלים בבית בקולנוע. הם אזרחי ישראל, אז בלתי נמנעת המחשבה שזה יכול לקרות לי ולחברים שלי. אני יודע שמי שמגיע למרחבים שמאפשרים שיח זה אדם שרוצה לשנות משהו בעצמו, ואולי גם באחרים. מספיק שאדם מגיע רק כדי להקשיב, זה בשבילי ניצחון. אני לא מחפש שיגידו לי ״אתה צודק״, מספיק שאנשים מגיעים לשמוע אחד את השני – זה כבר מראה שיש עם מה לעבוד, שיש עם מי לדבר – וזה מה שחסר לנו. בארץ אנחנו לא יכולים לדבר בחופשיות – ואז הדיאלוג הזה בין הצדדים כמעט ולא קורה”.
מלאק אבוריש, סטודנטית דרוזית פלסטינית מאוניברסיטת תל אביב, בת לאב ששירת במלחמת לבנון וקרובת משפחתו של המשורר סמיח אל קסאם, מדווחת על תחושה דומה: “חששתי להצטרף לסמינר השנה”, היא מספרת. “כאישה דוברת ערבית – אם אני מבחינה במשהו לא תקין שקורה בממשלה שלנו ואומרת אותו בקול, אנשים מרימים על זה גבה יותר מאשר דובר עברית שמעביר ביקורת. כבר שנה וחצי שאני לא יכולה באמת לדבר, שכל אמירה ולייק שלי מסכנים אותי, שאם אני מביעה ביקורת – אני צריכה לרכך ולרפד את זה במה כן טוב. יש לי חברים שמאלנים שיכולים להגיד דברים יותר קיצוניים ממני, וזה מתקבל אחרת”.
“שלחתי תמונות של אנשים קרובים אליי שנרצחו, והיה מי שבחר לשלהב את האווירה. מה שהכי הכאיב לי לדעת, שאם זה היה קורה לי – הם היו נותנים לזה לגיטימציה. באותו רגע הרגיש לי שכל המילים היפות שנאמרו בברלין היו רק מילים, ושברגעים כאלה כל אחד מתבצר בצד שלו – האמת מתגלה, והקרע נחשף״
שגיא סעדה, מתרגל במכללת ספיר, סטודנט לשעבר במחלקה לתקשורת ותושב קיבוץ סעד שבעוטף, השתתף בסמינר שהתקיים לפני שבעה באוקטובר. ״הגעתי על תקן הימני המילואימניק שגר בעוטף, כי הנחתי שרוב האנשים שמגיעים לשיח הזה נמצאים בצד השמאלי של המפה הפוליטית, ורציתי להציג זווית אחרת – לא של הישראלי המתנצל או המרכין ראש, שמקבל את העובדה שהוא הרע בסיפור, ולהיחשף גם לדעות אחרות משלי״.
לדבריו, השיח המקרב על שלום שם בברלין, התפוצץ כאן, כמה חודשים אחרי, שבועות ספורים אל תוך המלחמה. קבוצת הווטסאפ געשה – תחילה בדאגה, ואז – כשהפעולות בעזה התרחבו, גם באמירות נוקבות כלפי הצד הישראלי: ״האמת שהראשון לדאוג לי היה פלסטיני ממזרח ירושלים, והיו הרבה הודעות תוך כדי שאני שומע ירי ברקע. כשבוע-שבועיים לתוך המלחמה זה נהיה יותר סוער. שלחתי תמונות של אנשים קרובים אליי שנרצחו, והיה מי שבחר לשלהב את האווירה. מה שהכי הכאיב לי לדעת, שאם זה היה קורה לי – הם היו נותנים לזה לגיטימציה. באותו רגע הרגיש לי שכל המילים היפות שנאמרו בברלין היו רק מילים, ושברגעים כאלה כל אחד מתבצר בצד שלו – האמת מתגלה, והקרע נחשף״.
“אגיד משהו קשה”, מוסיף סעדה, “אם המתקפה בשבעה באוקטובר הייתה מכוונת כלפי בסיסים צבאיים, עם כל הכאב העצום שזה היה מייצר – הייתי אולי מקבל את זה כאקט של התנגדות. אבל מכל מי שכואב את מה שמתרחש בעזה ולא מגנה את רצח התינוקות בשבעה באוקטובר, הייתי מצפה לטיפה יותר הגינות – ושלכל הפחות הכאב על החפים מפשע יהיה על אנשים משני הצדדים”.
לא רואים גווני האפור
במאי האחרון יצאה לגרמניה משלחת נוספת, הפעם כזו שכבר נטועות בה התובנות של היום שאחרי. אבוריש שיתפה שהיא לוקחת חלק בדיאלוגים דומים מגיל 16, אבל השנה הצורך הורגש יותר מתמיד: “השבעה באוקטובר גרם לנו לאבד את היכולת לראות את גווני האפור – לראות מורכבות. אנשים משני הצדדים הרבה פחות מוכנים לשמוע את הצד השני – מרוב שהצד שלהם כל כך כאוב, אין להם פניות להכיל את הזווית של האחר”.
אחד החיבורים הקרובים שיצר הסמינר האחרון היה בין מלק לתומר (28), לוחם מילואים. “הגעתי לסמינר אחרי שעשיתי כ-230 יום מילואים בעזה ובצפון, והדברים שעברתי וראיתי גרמו לי לתהות אם אני רוצה להמשיך לשרת. באתי מתוך רצון לקיים דיאלוג עם הצד השני, ודרך זה להבין ולמצק את הדעות שלי לעומק. בסוף הסמינר החלטתי להפסיק לבינתיים להילחם”.
איך היו התחושות בסמינר עצמו?
תומר: “היו אנשים מדהימים. גם כשהיה שיח קשה, והגיוני שיהיה אחרי מלחמה של שנה וחצי – יצאנו והמשכנו אותו עם סיגריה ביחד. היכולת להתחבר ברמה הזו אחרי שבוע הראתה לי כמה מרחיקים בינינו, מפרידים אותנו, וכמה זה לא חייב להיות ככה”.
מלק: “הייתה הרמוניה שלא הרגשתי בסמינרים מעולם. גם כשהיו נושאים מורכבים מצאנו את הדרך לתווך, והצלחתי למצוא את הדומה ביננו יותר מאשר את ההבדלים, כמו אופן ההתמודדות שלנו עם טראומות”.
מלק, ביליתם הרבה זמן ביחד, התחברתם, אבל לא עבר לך בראש כל הזמן הזה ש”רגע, הוא היה לא מזמן בעזה, הוא עשה מעשים שקשה לי איתם?”
“בגלל שגם המשפחה שלי משרתת בצבא, אני יודעת לראות את המורכבות, להבין שזה ערך של להילחם עבור העם שלך, האנשים שלך – וכנראה שאם זה היה הפוך זה משהו שגם אני הייתי עושה. אני מתנחמת בזה שאם כבר יש חיילים שלוחמים – לפחות יש שם אנשים כמו תומר”.
יש רגעים שבהם ראיתם שמשהו בתפיסה של אנשים מתחיל להשתנות? שנוצר קירוב מהשיח?
תומר: “אנשים שמגיעים למקומות האלה – מראש מגיעים עם פתיחות לשמוע, אז לא היה סוויץ’ מהפכני. מה שכן, הבאתי לא פעם לשיח את הנושא של המילואים שלי, ופתאום הרגשתי שאנשים מהצד הפלסטיני הבינו אותי יותר, גם אם לא הסכימו. פתאום הייתה תחושה ש’אני פוגש מישהו שמשרת בצבא, ורואה שהוא לא מפלצת’. בנוסף, ברגעים שבהם הנכיחו את הטראומה היהודית באתרים בגרמניה – גם אם לא זה לא ייצר הסכמה לגבי איך צריכה להראות המדינה, זה גרם לצד השני להבין את הצורך שלנו בביטחון ובעצמאות”.
שגיא: “כשהיה שיח על כיבוש, אחד מהסטודנטים, בדואי מכפר לא מוכר בדרום, קם ואמר: ‘חבר’ה, אתם לא יכולים להתכחש לזה שלמרות הכול, כל מה שיש לנו, כל מה שמתאפשר לנו – זה בזכות מדינת ישראל’.
אבנר דינור: “כן, משני הצדדים יש רגעי התפכחות. בעיני הצד הישראלי הוא זה שפחות חשוף לנרטיב הפלסטיני ולחוויות שלו, ושם אני שם את המיקוד שלי – שם חשוב לי להרחיב להם את הידע ולייצר את השינוי”.
