ב-1 ביולי הודיעה הממשלה על הסרת המניעות הביטחוניות והשיקומיות בחלק מקיבוצי עוטף עזה – בהם נירים, עין השלושה ורעים שבמועצה האזורית אשכול. ההחלטה כוללת הפסקת מימון הפינוי החל מתחילת אוגוסט לאחר שניתנה לתושבים תקופת היערכות של 30 יום, וכל זאת כשברקע נמשכת הלחימה מול חמאס – ובצל ההכרעה שהתקבלה באחרונה לכבוש את רצועת עזה.
“חזרנו בזמן המלחמה – כי הרגשנו יותר בטוחים בעוטף“
עוד לפני הסרת המניעות, כבר בחודש יוני, היו תושבים שבחרו לחזור לבתיהם בעוטף – בעקבות המלחמה עם איראן. אחת מהן היא שרון כהן, תושבת קיבוץ נירים. כשכל תושבי ישראל התעוררו לצלילי התרעות החירום מהנייד, מצאה את עצמה שרון אומרת לבעלה שלדעתה יהיה בטוח יותר לחזור מהבית שאליו פונו בבאר שבע, לביתם בעוטף: “זה נשמע מצחיק”, היא אומרת, “אבל בגלל הבסיסים שיש מסביב – נבטים, חצרים, שדה תימן – הרגיש שנהיה יותר מוגנים כאן, בנירים. כשאמרתי את זה לילדה בת ה-9 שלי, היא הסתכלה עליי בהלם ואמרה לי: ‘מה? את רצינית?’, היינו שם במהלך כל המלחמה והודיעו לנו שהוסרו ההגבלות, היינו אמורים לחזור רשמית ב-1 באוגוסט – אבל כבר החלטנו להישאר”.
איך ההרגשה לחזור הביתה?
“אנחנו קילומטר וקצת מחאן יונס, אז עם כל זה ששמחנו לחזור הביתה – יש אווירת מלחמה”, אומרת שרון. “השבוע היה צבע אדום בלילה, יש פה בומים שגורמים לדברים ליפול מהקירות. כשחזרנו, בן ה-5 שלי לא ממש הבין מה קורה, הוא אמר לי: ‘אמא, אני רוצה הביתה, לבאר שבע״. במשך שלושה שבועות הוא היה מתעורר בלילות מהבומים ורעשי המלחמה שיש כאן, ולצערי הוא כבר התרגל. אני שמחה שהוא מצליח לישון, אבל ילדים לא אמורים להתרגל לרעשי מלחמה”.
גם פועה דומני, תושבת נירים, חזרה בזמן המלחמה עם איראן לקיבוץ: “עדיין היו הגבלות ולא התכוונו לחזור, המלחמה גרמה לנו לנסוע בחזרה כי הרגיש שהאזור שלנו פחות אסטרטגי לאיראנים מבאר שבע. בסוף יוני ביטלו את המניעה הביטחונית, אבל בפועל המצב ברצועה חזר להיות סוער, ואנחנו נמצאים פה – כשלמעשה יש עדיין חטופים בעזה, רעשי מלחמה חזקים ובלתי פוסקים, נפילות פצמ”רים וחלקי יירוט בתוך שטח היישוב, ותחושות קשות של חוסר ביטחון וחוסר אמון”.
מירב כהן, תושבת עין השלושה: “אומרים לנו ‘תחזרו’, ומצד שני מתחוללת מלחמה עצימה, אמיתית. המדינה החליטה שאין מניעה ביטחונית, בזמן שחוף הים בזיקים סגור, והרכבת לא עובדת רגיל – אלא מאחורי חומות. הם מסירים הגבלות, והכל מסביב זועק סכנה“
מנגד, יש את התושבים שנמנעים מלחזור עד שתושג תחושת ביטחון ושקט באזור: “אני אשלח אתכם למחשבה שנכנסים לך אנשים לבית”, אומרת מירב כהן, תושבת עין השלושה. “אפילו לא מחבלים, סתם שודדים – מחטטים ומפשפשים לך בכל הארונות, במגירת התחתונים, במקרר – יש תחושה שהבית חולל, שפגעו לך בתחושת הבית. כשאני נמצאת בעין השלושה אני מרגישה איזשהו ריחוק, לא מה שהכרתי, לא מה שהיה שלי”.
כהן מתייחסת גם למניעה הביטחונית שהוסרה: “יש את העניין הפרקטי שאומרים לנו תחזרו, ומצד שני מתחוללת מלחמה עצימה, אמיתית. המדינה החליטה שאין מניעה ביטחונית, בזמן שחוף הים בזיקים סגור, והרכבת לא עובדת רגיל – אלא מאחורי חומות. הם מסירים הגבלות, והכל מסביב זועק סכנה. יש בומים חזקים, רעש תמידי של מסוקים, תחושת שדה קרב, ועכשיו גם הוחלט לכבוש את רצועת עזה. אולי אפשר להתרגל לזה – אבל אני לא רוצה שהילדים שלי יתרגלו לזה, שאני אתרגל לזה, שהרקע של חיי יהיה קולות מלחמה”.
“יצאתי תחת אש, אני רוצה לחזור אל המקום הבטוח שלי”, אומרת מירב. “יש עדיין חטופים בעזה, איך אני אחזור כשהם לא חוזרים? זה דורש אומץ לחזור, ודורש אומץ לבחור שלא. אני עושה החלטה לא פופולרית, אולי יחשבו שאני לא ערכית מספיק או פחדנית, שאני לא לוקחת על עצמי את המילה המפוצצת ‘תקומה’ – אבל אני בוחרת מתוך עוצמה לא לחזור לשטח מלחמה. ועדת חקירה תתרום גם היא לסגירה, שיהיו מסקנות וכשנדע מה קרה שם, ואיך זה לא יקרה שוב. כשמישהו ייקח את האחריות, יהיה יותר קל לחזור”.
