מאת אור נזרי
מאחורי שורות הגפנים ועצי הזית במושב נתיב העשרה, ובשעות החמות ביותר של היום יושבים בר וטל, אחייניו של אורן שטרן ז”ל, ואוטמים בקבוקי יין בפקקי שעם. מדובר בצהריים שגרתיים במשפחת שטרן, שהשיקה בפברואר 2024 יקב לזכר דודם האהוב, ומאז התגייסה במלואה למשימת ההנצחה. בניצוחם של אייל ומלי, אחיו וגיסתו של אורן, בני 47, נשואים ובעלי המקום, “יקב אורן” פועל כבר מעל לשנה בשיתוף פעולה משפחתי. גל בת ה-8 מגישה ומחייכת ללקוחות, טל בת ה-15 תלמידת חטיבה ומנהלת מטבח בכל סוף שבוע, בר, בן 22, חייל משוחרר שבנה את המקום עם אביו, דואג לספר על אורן ומוזג את היין. שלי בת ה-20 היא בת הזוג של בר ואחראית על עבודת השיווק, ונועם בת ה-19 היא חיילת בשירות סדיר, טוענת כי היא “הפנים היפות של המקום”.
אורן שטרן, בן 49 בנופלו, היה רווק, עבד כמהנדס אלקטרוניקה והתגורר מול אייל ומלי, מה שהפך את הקשר ביניהם לקרוב במיוחד. בשעות המוקדמות של בוקר השבעה באוקטובר, שכן שגר בסמוך לאייל התקשר אליו בבהלה וסיפר על אירוע חדירת המחבלים. אייל, ששהה באותה השבת עם משפחתו בכינרת, העיר את דני וובק ז”ל, שכן וחבר קרוב, ואת אורן אחיו, שהיה מפקד כיתת הכוננות במושב – ויחד הם יצאו להילחם. לאחר מערכה אמיצה מול המחבלים, דני ואורן נהרגו בקרב, לצד 18 אזרחים נוספים, תושבי נתיב העשרה.
“בזמן שבר ואייל בנו את המקום הייתי אומרת להם ‘אם אורן היה רואה, הוא היה מתהפך שם למעלה, איזה עבודה לא יסודית’. אורן היה פדנט, כל דבר שעשה היה יסודי”
“אייל ואורן היו אחים קרובים שעשו הרבה דברים ביחד”, משתפת מלי, “הדבר האחרון שהם עבדו עליו היה לשתול את הכרמים לצריכה ביתית. בסוף כל יום אורן היה יושב עם סיגריה ובירה במרפסת, ואנחנו היינו מצטרפים אליו עם כוס יין. ערב אחד העלנו רעיון, ‘למה שלא נכין בעצמנו יין?’, יום למחרת כבר שתלנו גפנים”.
לקראת ציון יום השנה למותו, באוקטובר 2024, המשפחה עמלה במרץ על הקמת היקב ועל ייצור בקבוק יין ראשון לזכרו, מזן מרלו. הם עבדו על הכול בעצמם – סללו כבישים, ריצפו, בנו רהיטים מעץ, ניקו ויזמו. “בזמן שבר ואייל בנו את המקום הייתי צוחקת ואומרת להם ‘אם אורן היה רואה, הוא היה מתהפך שם למעלה, איזה עבודה לא יסודית'”, היא נזכרת ומחייכת. “אורן היה פדנט, כל דבר שעשה היה יסודי, מקצוען”.
לאחר העבודה הקשה, משפחת שטרן הבינה שהיא חייבת להמשיך לתחזק את היקב. “בילינו המון זמן ביחד כמשפחה, תהליך הקמת היקב היווה עבורנו תהליך שיקום ועיבוד, ופתאום הכל התבהר לנו – מהשם של המקום ועד הלוגו. בפברואר 2025 כבר פתחנו את המקום למבקרים”.
מלי מספרת שלא פעם המשפחה עצרה לתהות מה אורן היה חושב על היקב אם היה כאן. “מצד אחד, מגיע לו שיזכרו אותו בעולם, ולדעתי מצאנו את הדרך הנכונה לעשות זאת”, היא מפרטת, “דרך עבודת העץ, האווירה המשפחתית, המוזיקה והאלכוהול. מצד שני, אורן היה כזה צנוע, אני לא יודעת אם הוא היה אוהב שאנחנו מזכירים אותו כל כך הרבה פעמים ביום”.
משפחת שטרן לא מפסיקה ליזום, ומתכננת להמשיך ולפתח את היקב – למכור מוצרים בייצור עצמי, להקים ערבי קונספט והופעות קטנות, וכמובן – להמשיך להזכיר את אורן. “כשאני מקבלת תמונות של אנשים שמעבירים הלאה את הסיפור שלנו, אני מתרגשת”, משתפת מלי, “אנחנו חייבים ליהנות ולהיות מסופקים מזה. אמנם אנחנו מספרים כאן סיפור עצוב, אבל אנחנו מסיימים כל יום בלהרים ‘לחיים'”.
לעמוד האינסטגרם הרשמי של יקב אורן
כמה דקות נסיעה דרומה משם, קול הדחפורים הנשמע בימים אלו במרחב ביתמלאכה היושב בקריית החינוך בשער הנגב, וכעת בהליך שיפוצים, מספר באופן סימבולי למדי את תהליכי הבנייה והשיקום במקום. ביתמלאכה הוא מרחב יצירה קהילתי־חינוכי שהקימה לבנת קוץ ז”ל בשנת 2014, שנרצחה בטבח השבעה באוקטובר בביתה שבכפר עזה בעודה בת 49, ביחד עם בעלה אביב בן ה-53 ושלושת ילדיהם האהובים – רותם בת ה-19, יונתן בן ה-16 ויפתח בן ה-14.
בתקופת הפינוי של תושבי העוטף במלחמת “צוק איתן” בקיץ 2014, בחרה לבנת לנצל את כישוריה כמעצבת גרפית ולארגן פעילויות אמנות והפוגה לילדים. ככל שעבר הזמן, היא גילתה כמה עולם היצירה עוזר לילדים להירגע, במיוחד באזור עם מתיחות ביטחונית מתמשכת, והתעקשה שאותה עשייה תהיה נגישה לכולם. וכך, היא עזבה משרה מסודרת ב’אינטל’ והקימה את ביתמלאכה בבית הספר “שער הנגב”.
במרץ 2024 ביתמלאכה פתח שוב את דלתותיו, לראשונה מאז פרוץ המלחמה. “יש המון אתגרים וגם המון רגעים טובים בתהליך השיקום”, מספרת ספיר אפריים, בת 32, תושבת קיבוץ גבים ומנהלת ביתמלאכה כיום. “היקף הפעילות השנה הוא עצום, נוצר ביקוש. אנשים הבינו כמה הרוח והתפיסה של לבנת הייתה נכונה ואיך העולם הזה של החומר תורם לנפש, לא משנה אם אתה צובע חוברת מנדלות או משתתף בחוג גילוף”.
אחד מכוחות העל של ביתמלאכה הוא ביכולת להעניק שפה למי שמתקשה לבטא את עצמו במילים. “זה פתרון לכל כך הרבה אנשים שלא מצליחים לדבר. אני רואה איך ילדים שהתקשו לשתף, או לשבת בנחת, מצליחים היום לגלות יותר סבלנות – ברמה של להשחיל חרוז לחוט”. ספיר מוסיפה: “את תחילת הדרך הילדים פתחו באמירות כמו ‘אני לא יודע לצייר, אני לא טוב בזה’. אבל זו שפה הפוכה לגמרי ממה שהיינו רוצים להנחיל במקום – כאן זה לא צריך להיות יפה, זה צריך לעשות לך טוב. למזלי, אני לא לבד בתהליך הזה, אני עובדת לצד צוות מדהים כאן ובמועצה, יש הרבה תמיכה”.
“ביתמלאכה נכתב כמילה רציפה אחת בהחלטה של לבנת. היא קראה לזה ככה כדי לבטא את ההמשכיות של המקום, היום המונח שהיא טבעה מקבל משמעות חזקה מתמיד”
המתח שבין לשמר את מה שהיה “והיה מדהים”, ספיר חורצת, לבין לייצר מחדש, נוכח באופן עמוק בשיחה: “הרוח של לבנת מאוד עוצמתית, תפיסות העולם שלה מושרשות כאן, היא הייתה אישה שנתנה כנפיים לכל כך הרבה אנשים”, ספיר אומרת, “יש משהו מאוד קשה בלהיכנס לנעליים כאלה ענקיות של מישהי שהיא איננה. הנוכחות שלי זה החוסר שלה – אם היא הייתה נשארת בחיים אני אולי הייתי כאן, אבל לא בתפקיד הזה”.
ספיר מספרת שהדילמות הצפות בחדרי הצוות הן יומיומיות, “אני כל הזמן מתייעצת עם מי שהיה כאן לפניי. למשל, במתקפה עם איראן פרסמנו בקבוצות הפייסבוק והווטסאפ שלנו סדנאות וירטואליות שאפשר לעשות בבית עם חומרים נגישים. להגיד שזה מה שלבנת הייתה עושה? או שהיא הייתה אוהבת את זה? אני לא יודעת, מה שכן – השם של ביתמלאכה נכתב כמילה רציפה אחת בהחלטה של לבנת. אלו היו הערכים שלה. היא קראה לזה ככה כדי לבטא את ההמשכיות של המקום, העשייה תוך כדי תנועה. היום המונח שהיא טבעה מקבל משמעות חזקה מתמיד, ולכן אני מרגישה שהיא די בסדר עם מה שקורה פה”.
עוד דרומה, על כביש 232. בגרון רועד, שנאבק להישמע על אף קול עבודת המסור בחדר, מספר מוטי וייצמן, הנגר הראשי בחנות הרהיטים “עיונה”, על געגועיו ליונת אור ז”ל שלצידה עבד מרגע הקמת העסק. “אין בעלת בית כזאת. היא הייתה המעצבת ואני המוציא לאור. הייתי מעודד אותה לעשות מה שהיא אוהבת, אמרתי לה ‘תתחילי לעבוד בדברים הכי משוגעים שעולים לך לראש’. היינו עובדים על תוכניות מחוץ לשעות העבודה, וככה התחלנו לעשות את כל עבודת המשוגעים”.
נגריית הבוטיק “עיונה” בבארי הוקמה לפני כעשור, על ידי יונת אור, שהייתה בת 50 כשנרצחה. כילדה, נהגה יונת לצפות באביה, חנן בשוראי, נגר ומייסד הנגרייה בקיבוץ בו גדלה, וללמוד ממנו את האהבה לעשייה בעץ. בתור התחלה, יונת שיפצה להנאתה רהיטים ישנים בחצר ביתה, ושכנים שזיהו את הכישרון רכשו את תוצריה. בחלוף הזמן, יונת קיבלה חדר קטן בצמוד לנגרייה שבו החלה להתפתח – עד שמתחם הנגרייה כולו נעשה שלה, וגדל להיות עסק מצליח המוכר רהיטים לעיצוב הבית בעבודת יד.
בטבח שבעה באוקטובר יונת אור נרצחה בביתה באכזריות, שניים משלושת ילדיה – נעם ועלמה אור – נחטפו ושבו בעסקת החטופים הראשונה, בנובמבר 2023, וגופת בעלה דרור אור ז”ל עודנה בעזה. חנות הרהיטים שהייתה למפעל חייה שבה לעבוד כבר בנובמבר 2023, לקול פיצוצי המלחמה. “בעבודה סיזיפית, בזמן מלחמה, קיבוץ הרוס ואנשים שבמצב נפשי מאוד קשה – לאט-לאט החזירו את המקום לחיים”, מספר אביתר שטרן, בן 40 מבארי ומנהל החנות כיום. “חיילים ישנו פה בנגריה ובאולם התצוגה, נצברו כ-84 הזמנות, והיה צריך לנקות ולסדר הכל”.
אביתר מספר שההקמה מחדש לא הייתה פשוטה: “איציק ומוטי, הנגרים שלנו, יזמו והחליטו לפתוח את המקום. באו, סידרו וניקו. ואז אילנית, שעבדה בעבר עם יונת בתור מנהלת ייצור, התגייסה ונתנה את הנשמה שלה בשנה וחצי האחרונות בתור מנהלת. אם הם לא היו מגיעים בשנה הראשונה – לא בטוח שזה היה ממשיך, הם היו מחויבים למקום וליונת ובלעדיהם זה לא היה קורה”.
מוטי וייצמן, עיונה: “כשאני נתקל בבעיה בייצור, או כשאני בלחץ – אני מרים אליה את הראש ומבקש שתעזור לי, ופתאום אני מקבל כיוון”
אביתר, בעברו אגרונום ועובד בגד”ש בנירים, גויס לאחר כשנה וחצי לניהול העסק, בתור תושב המקום – ומאז מחויב למשימת השיקום. “במותה יונת ציוותה לנו את החיים. ואנחנו מחויבים להמשיך. המטרה היא להתפתח למקומות חדשים שהיא לאו דווקא הספיקה – ברוח עיונה. למשל מטבחים, ארונות, ויותר מהכול – לעצב חללים. יש אפשרות לקנות מהקטלוג אבל גם לבוא לפה ולשבת איתנו, עם הנגרים והמעצבים שלנו ולהפוך חלום למציאות, והכל בעבודת יד – זה דבר שהולך ונעלם מהעולם”.
לתהליך השיקום אתגרים רבים, ביניהם הקושי להביא קהלים חדשים לחנות. “המפעל נמצא בבארי ואנשים לא ממהרים להגיע לכאן היום”, מסביר אביתר. “למזלנו, המנהלת של דן דיזיין מאוד מחוברת לחזון התחייה, ובעזרתה קיבלנו חנות ללא עלות במרכז, וכך אנשים יכולים להגיע לסניף בבני ברק, לראות את המוצרים שלנו ולפגוש צוות של עיונה”.
אתגר נוסף שאיתו מתמודד הצוות, הוא לשמר את רוחה של יונת, בעודה חסרה. מוטי תלה את תמונתה מעל פינת העבודה שלו בנגרייה, וכך, הוא דואג אחת לכמה דקות להגניב אליה מבט, כאילו היא עוד נוכחת לצידו. “כשאני נתקל בבעיה בייצור, או כשאני בלחץ – אני מרים אליה את הראש, שתעזור לי. ופתאום אני מקבל כיוון”, הוא מספר. “אמרתי לה תמיד – ‘אני איתך עד הסוף, אעזור לך להצליח’, אבל אז הכל התרסק לנו בפנים”.
גם אביתר מתקשה להתמודד עם החלל הריק שיונת הותירה אחריה, אך באותה העת – מרים את ראשו קדימה. “עסקים טובים הם עסקים עם נשמה, והנשמה שלה קיימת וחיה פה”, הוא אומר. “כל המוצרים הם עיצובים פרי דמיונה, וכל הצבעים שאנחנו משתמשים בהם הם צבעים מיוחדים שהיא הלכה ורקחה בעצמה עם חברות צבעים. יונת לקחה איתה המון ידע לקבר, ולצערנו היא לא תחזור לחיים, אבל עיונה חוזרת”.
