אלמוג בוקר, כתב הדרום של חדשות 12, מסקר כבר שנים ארוכות את העוטף. בריאיון עמו החודש במהלך כנס אילת ה-17 לעיתונות, מיד בסיומו של פאנל שכותרתו “במלחמה כולנו פריפריה”, הוא הסביר למגזין ספירלה מדוע דווקא בימים “השקטים” מבחינה ביטחונית – האחריות של התקשורת היא הגדולה ביותר. “לפני השבעה באוקטובר”, הוא מזכיר, “הרקטות, הרחפנים ובלוני התבערה היו קורים במקום אחד – בעוטף עזה. זה היה המוקד של המציאות הביטחונית בדרום, אבל כשהשקט חזר – גם התקשורת עברה לנושא הבא”.
בוקר, אב לשלושה, נשוי לאיילת וגר בקיבוץ זיקים. במשך יותר משני עשורים, הוא זה ששם את עוטף עזה על המפה, ולדבריו הוא זה שנשאר שם גם כששאר הכתבים עזבו עם סיום סבב נוסף של הסלמה ביטחונית – והיו הרבה כאלה – עוד לפני שבעה באוקטובר. “בתקשורת הכל רגעי”, הוא אומר. “מה שנמצא בכותרות הוא מה שנחשב חשוב, אבל מי שבאמת רוצה לשנות – צריך להישאר גם כשלא מדווחים”.
“התקשורת לא הבינה עד השבעה באוקטובר את הכוח שיש לה לשנות. במשך שנים היא פשוט לא הייתה שם, היה לה נוח כשהאירוע מתרחש במקום אחר”
הקשר של אלמוג עם העוטף הוא לא רק משפחתי, אלא גם לימודי ומקצועי. הוא בוגר המחלקה לתקשורת בספיר, ועד לפני כמה שנים לימד בה במסלול עיתונות. ב־2003 החל לעבוד בעיתון “זמן הנגב”. ב־2005 עבר לרדיו דרום. ב־2007 החל לעבוד ככתב הדרום של ערוץ 10, שהתמזג לאחר מכן עם רשת והפך לערוץ 13, ושם עבד 17 שנים, עד שעבר לאחרונה לחדשות 12.
כשאני שואלת אותו אם התקשורת צריכה להתעמק בנושא אחד עד שיחול שינוי, או רק “לתת פושים קטנים” מדי פעם, הוא עונה בכנות: “התקשורת לא הבינה עד השבעה באוקטובר את הכוח שיש לה לשנות. במשך שנים היא פשוט לא הייתה שם, היה לה נוח כשהאירוע מתרחש במקום אחר. אבל דווקא בתקופות השקט שבין סבב לסבב – זה הזמן של הכתב להכין את עצמו למוכנות של המלחמה. אם אתה מניח לנושא, אתה עושה בדיוק מה שהממשלה עושה. אבל כשאתה מציף – אתה מאלץ את מקבלי ההחלטות לפעול”.
אתה יכול לחשוב על דוגמה לשינוי שנולד מסיקור תקשורתי?
“בטח, קחי לדוגמה את סורוקה. בית החולים נפגע בשיא מבצע ‘עם כלביא’. הממשלה הבטיחה להעביר תקציבים – וחצי שנה עברה בלי שקל אחד. רק תרומות החזיקו את המערכת. התחלנו להציף את זה שוב ושוב בחדשות ובשיא דני קושמרו הגיע לשטח, הלך בין ההריסות וגרם לרעש ציבורי אמיתי. אחרי הכתבה ההיא משרד האוצר העביר 360 מיליון שקל (בנוסף ל-100 מיליון דולר שהעביר המיליארדר הקנדי סילבן אדמס, וכספים נוספים מקופ”ח כללית ומס רכוש – ל”א). זה מוכיח כמה כוח יש לתקשורת כשמשתמשים בה נכון”.
על היחס של התקשורת לעוטף: “אני לא רוצה שתבואו לעשות פה קניות, לא רוצה שתשלחו מתנות ולא רוצה שתחבקו אותנו. אני רוצה הזדהות”
“שואלים אותי איך אפשר לעזור לעוטף?” הוא אמר בכתבה “האיש שלנו בעוטף” ששודרה בערוץ 13. “אני לא רוצה שתבואו לעשות פה קניות, לא רוצה שתשלחו מתנות ולא רוצה שתחבקו אותנו. אני רוצה הזדהות. אני רוצה שתגידו, כמו שתושבי העוטף אומרים, המדינה חייבת לעשות הכול כדי לעצור את זה. כי בסוף-בסוף, מבחינתי, זו שליחות. התפקיד הזה הוא שליחות”.
אין הבדל בין אלמוג של 2021, בזמן מבצע “שומר החומות”, לבין אלמוג של 2023, במלחמת “חרבות ברזל” – אותה שליחות ואותה מחויבות לאנשים שחיים בעוטף. בעיני רבים בעוטף הוא הפך לסמל של עיתונות אזרחית שמחברת בין המרכז לפריפריה, בין החדשות לשטח ובין המצלמה לחיים עצמם. הוא מזכיר שהתקשורת אינה רק עדה לאירועים – היא יכולה להיות כוח שמניע שינוי. הוא דיווח מהעוטף גם כששידורים ארציים נתנו לו דקות ספורות בלבד, גם כשניסה להתריע שאי אפשר להמשיך כך ושנדרש מהלך משמעותי מול חמאס. המצב בעוטף – האזעקות, החשש המתמיד, הטראומה – היה שנים מציאות יומיומית לתושבים, אבל רק כשהמשבר הגיע לירושלים ולתל אביב הוא הוגדר כ”חירום לאומי”. דרך הדיווחים שלו, בוקר מאיר את הפער הזה ומחדד עד כמה חשוב להשמיע גם את קולה של הפריפריה.
מה גורם לתקשורת לחזור שוב ושוב לאותו מקום?
“קודם כול, אני כן חושב שיש שינוי. התקשורת של היום היא לא התקשורת שלפני שנה או לפני חמש שנים. גם בהיבט של הפריפריה – פעם כמעט לא היו עושים כתבות או מספרים את הסיפורים של האנשים שם, והיום כן. יש שינוי, גם אם הוא איטי”. הוא מוסיף כי חלק מהשינוי הזה נובע מהמפגשים והדיונים המקצועיים, כמו כנס העיתונות באילת. “הכנסים האלה תורמים מאוד”, הוא אומר. “כשנמצאים באותו מקום אנשים שכל אחד מהם מעורב בזווית אחרת של המציאות – משרדי ממשלה, גופים ציבוריים, תושבים, דוברים, ראשי רשויות וכתבים – זה יוצר חיבור אמיתי”.
