כמעט שלוש שנים שתחליט, פליט אריתראי שחי באשקלון, נאבק בסיוטי השינה. בערב השבעה באוקטובר נפגע ביתו ישירות מרקטה, ובכל לילה מאז הוא חוזר לריח העשן הכבד, למראות ההרס ולקולות האמבולנסים. “היה פיצוץ אדיר, בלי אזעקה”, הוא משחזר. “הכול סביבי עלה באש, וכל הרצפה התמלאה זכוכיות – לא יכולתי לצאת מהבית. ראיתי שחלון החדר שלי פתוח, קפצתי ממנו החוצה כשאני לבוש רק תחתונים. הייתי בטוח שאני עומד למות. בלי להבין מה קרה, השאלתי בגדים משכן, וביקשתי שיחה מבעל הבית שלי. באותו הלילה כבר נסעתי באוטובוס לישון אצל חבר שגר בנתניה”.
“בגיל 17 התחלתי את החיים שלי מחדש, לא היה לי כאן כלום. אספתי פריט לפריט, ואז, ביום אחד איבדתי הכל, שוב אני מתחיל מחדש”
תחליט היגר מאריתריאה לישראל לפני 12 שנה, בתום שישה חודשים של מסע רגלי מפרך, ללא גישה לאוכל ולמים. לאורך הדרך הוא וחבריו היו חשופים להתעללות קשה ולרדיפה, “צעירים מהקהילה שלי נחטפו ונמכרו, ויש שנהרגו”, הוא מספר. “בגיל 17 התחלתי את החיים שלי מחדש, לא היה לי כאן כלום. אספתי פריט לפריט, ואז, ביום אחד איבדתי הכול, שוב אני מתחיל מחדש”.
בשנים שתחליט חי בישראל, הוא שמר במגירה את אוצרותיו האישיים – כמה תמונות ילדות, בהן הוא מתועד עם בני משפחתו – אך גם הן נשרפו בשבעה באוקטובר. “היו לי דברים בעלי ערך סנטימנטלי בבית, זיכרונות אחרונים שנשארו לי מהמשפחה. הספה שרכשתי, המזרון, הטלוויזיה ומוצרי החשמל, גם הם נשרפו”. תחליט מספר שבכל חודש, במשך 12 שנה, הוא שלח כסף למשפחה שלו באריתריאה: “לשם כך עזבתי אותם, הם חיים בזכות זה”, הוא משתף. את הכסף שחסך הוא שמר בכספת קטנה – היו שם לדבריו 12 אלף דולר ו-8,000 שקל שגם הם נשרפו כלא היו. “עבדתי בשביל הכסף הזה כל כך קשה במשך שנה”.
פגיעה פיזית וכלכלית
כשתחליט קפץ מחלון חדרו כדי לחמוק מהשריפה וההרס, הוא נפל מגובה שני מטרים, נחבל בפנים ונפצע בידיו. הכאב מהפציעה מלווה אותו בכל יום, מגביל את טווח התנועה שלו ומונע ממנו להרים משקלים ולתפקד שעות רצופות. “בעבר עבדתי 16 שעות ביום. היום אני עובד שש שעות, מגיע הביתה ולא יכול לזוז יותר”, הוא אומר. בעבורו, שעובד ב-12 השנים האחרונות בעיקר בגינון, אין מדובר רק בבעיה רפואית – אלא במכה כלכלית, פגיעה ישירה ביכולת שלו להתפרנס בכבוד.
מנתוני דו”חות “קו לעובד” עולה כי למעלה מ-85% ממבקשי המקלט הגברים בישראל מועסקים בעבודות כפיים, והם מתרכזים בארבעה ענפים מרכזיים: תחום המסעדנות, שיפוצים ותחזוקה, גינון וניקיון. בשל היעדר נגישות להשכלה, למשרות משרדיות, ותחת מעמד שברירי ונחות – בריאותם וכוחם הפיזי הינם תעודת הביטוח היחידה שלהם. “אין לי באמת אופציה לעבודה אחרת, מי ייקח אותי?”, אומר תחליט. “שם, הבוס מכיר אותי, ולמזלי הוא נותן לי לנוח כשאני מתעייף”.
המקרה של תחליט מציף את פערי המעמד הקיצוניים שאיתם מתמודדת אוכלוסיית מבקשי המקלט בישראל ספציפית בעתות חירום. כאשר אזרח ישראלי נפגע מרקטה, הוא זכאי למסלול פיצויים מובנה דרך מס רכוש והביטוח הלאומי, והמסלול הזה כולל פיצויים על רכוש, קצבאות נכות, שיקום מקצועי ודמי מחלה. אבל תחליט ואלפי מבקשי מקלט אחרים אינם זכאים לרשת ביטחון זו, גם כאשר פגיעתם נובעת ישירות מפעולת איבה נגד המדינה.
“חשבתי שפה יהיו לי חיים טובים יותר – אבל בפועל, אנחנו לא מעניינים אף אחד. עובדים וחוזרים הביתה, ככה, כל יום מחדש”
“אף אחד, לא מטעם המדינה ולא מטעם העירייה – לא פנה לשאול מה איתי, איך אני מרגיש, אם אני צריך משהו”, הוא מספר בכאב. “חשבתי שפה יהיו לי חיים טובים יותר – אבל בפועל, אנחנו לא מעניינים אף אחד. עובדים וחוזרים הביתה, ככה, כל יום מחדש”. מאז אותו לילה, תחליט חווה מספר התקפי חרדה חמורים, שבעקבות חלקם אף פונה לבית החולים הקרוב לביתו: “אני חווה סיוטים, לא ישן לילות שלמים. גם לאורך היום כשאני מסתובב בשכונה – אני לא מסוגל לעבור בסמוך לאותה הדירה, זה מעלה בי זיכרונות קשים”.
באשקלון חיות כ-400 משפחות של מבקשי מקלט, נכון לרישומים (2023) של עמותת אס”ף, שפועלת לקידום מעמדם של פליטים ומבקשי מקלט בישראל. “עיריית אשקלון נוטה להתעלם, לצערי, מהאוכלוסייה הזאת”, אומר גלעד פלומבו, מנהל המחלקה הציבורית בעמותה. “למרות שהם תושבים, והם משלמים כמו כל תושב אחר את כל תשלומי העירייה, ובאופן עקרוני, גם מסים מדינתיים אחרים דרך המעסיק שלהם – בעיריית אשקלון נמנעו באופן עקבי מלהפנות מאמצים או משאבים למימוש זכויות הרווחה הבסיסיות שלהם, והם הודרו לחלוטין מתוכניות ההפוגה והסיוע העירוניות שיועדו לתושבים בזמן המלחמה”.
על אף הכול, תחליט – שנאבק לשרוד את היום – ממשיך להיות אופטימי: “אני מאחל לעצמי להיות בריא, לעבור מישראל למדינה אחרת, להקים משפחה, להתאהב ולהתחתן”. הוא אומר. “אני מקווה שאוכל להשיג למען הילדים שלי עתיד טוב יותר, שהם לעולם לא ירגישו פחות טובים או שווים ממישהו אחר. אני רוצה המון ילדים. כמה שאלוהים יהיה מוכן לתת לי”.
