כתב האישום שהוגש בתחילת החודש נגד עמירם בן אוליאל הוא ההתפתחות האחרונה בפרשת דומא, שבה נשרפו למוות באכזריות שלושת בני משפחת דוואבשה. על פי כתב האישום, האדם שתכנן וביצע את הפיגוע הוא בן אוליאל בן ה-21, בנו של הרב ראובן בן אוליאל, רב היישוב כרמי צור שבגוש עציון. יחד עם בן אוליאל נעצרו מספר קטינים ששמם אסור בפרסום.
“זה היה ממש הלם”, אומרת שיר אוסטרוף, סטודנטית לניהול המשאב האנושי במכללת ספיר שגדלה והתחנכה ביישוב אלון שבות שבגוש עציון. “אנחנו מאוד מתחנכים על ערכים, אני מאוד מאמינה בערכים שחינכו אותנו – באהבת הארץ”. לדברי אוסטרוף, לצד החינוך של אהבת הארץ והשתייכות לימין, מושרשים גם ערכים של זכויות וכבוד לכל אדם. אוסטרוף מביעה את הפליאה שהיא חשה לנוכח היותו של הנאשם תושב גוש עציון לשעבר. “גוש עציון זה מקום יותר נאור מדרום הר חברון ומכל המקומות האלה. לא חינכו אותנו לשנוא ערבים. מחנכים אותנו להיות ימנים, אבל לא ימנים שונאי אדם, לא ימנים רוצחים. וכשדבר כזה יוצא מפה זה ממש לא נעים. ממש לא נעים”.
בן אוליאל למד בישיבה תיכונית בדרום הר חברון, אך עזב אותה וחבר לנוער הגבעות. מדובר על קבוצה שרובה המוחלט מורכב מבנות ומבני הציונות הדתית, שהחליטו לשנות את מסלול חייהם ולהשקיע את מרצם ביישוב הארץ ובחתירה לשלטון יהודי מוחלט בה. חבר’ה צעירים שעזבו את מקום לימודיהם ואת בית הוריהם ועברו ליישב את הארץ בגבעה מבודדת ביחד עם נערים כמוהם ומשפחה או שתיים. בעוד שרוח הציונות הדתית רואה במדינת ישראל את “ראשית צמיחת גאולתנו”, שבה ישוב כל עם ישראל לארצו ויחיה בה בשלום, רבים מבני נוער הגבעות אינם מגדירים את עצמם כציונים, ואף מתנערים מהכרה במדינה ובחשיבותה. “אני לא מרגישה אליהם קשר בשום צורה שהיא”, אומרת אוסטרוף על נוער הגבעות. “זה הכי רחוק ממני הדברים שהם עשו”.
“הרגשה של חוסר אונים”
בדומה לאוסטרוף, חלק מבני הציונות הדתית מרגישים כי נוער הגבעות אינו תת-מגזר של הציונות הדתית, אלא מגזר בפני עצמו. אך לצד זאת נשמעים גם קולות אחרים. צבי מרנץ, סטודנט להנדסת בניין בספיר טוען, כי “כמו שבכל מסגרת יש אנשים שהם בשוליים, אז גם הם בשוליים, כמו שבכל חברה יש את הקיצוניים, אז גם הם לקחו את הדברים לקיצוניות”. מרנץ, תושב אלון שבות במקור, מוסיף: “אנחנו חיים את אותם דברים, אותו רצח של הורים של חברים, אותו רצח של חברים. את החיכוך היומיומי הדפוק הזה ואת העובדה שהידיים שלנו כבולות. אנחנו שייכים לאותו ציבור – והם הקיצון”.
“אתה מרגיש חוסר אונים”, מוסיף מרנץ, “אתה מרגיש כל הזמן מאוים. הערבים לא מרגישים מאוימים לידינו, הם לא חושבים ‘היום יקום בבוקר מישהו וירצה להרוג אותי’, אבל אתה, כל היום זה בראש שלך, וככה אנחנו חיים עם זה. זה מצב שאתה מרגיש בושה, אתה כל הזמן מפחד. אז אני יכול להבין שיש כאלה שהחוק פחות חשוב להם ועשו את מה שעשו”. הכל לכאורה, דואג מרנץ להדגיש ולומר – “בהנחה שזה באמת הם, לא בטוח בכלל שזה הם”.
במציאות שבה פיגוע רודף פיגוע ובזמן שצומת גוש עציון מאויש בחיילים מכל הכיוונים, אומר מרנץ, כי להבנתו ואמונתו, אף יהודי לא צריך להרגיש מאוים במדינת ישראל. “נוער הגבעות לוקחים את החוק לידיים, מה שלהרבה אנשים אין אומץ לעשות. הם עושים טעויות בדרך, אבל הם מנסים לקבל את התחושה שהם בעלי הבית, מה שכולנו צריכים להרגיש. אנחנו, בתור יהודים שזאת המדינה שלנו ואין לנו מקום אחר ללכת אליו, אנחנו צריכים להיות בעלי הבית ולא לתת לאף אחד להכתיב לנו את דרך החיים שלנו או לגרום לנו לפחד בארץ שלנו”.
“אני חושבת שהרבה נערי גבעות מוגדרים כנערים בסיכון ואף אחד לא מטפל בהם”, אומרת יעל בן עיון, שגדלה ביישוב כוכב יעקב בבנימין וכיום לומדת עבודה סוציאלית במכללת אשקלון. בן עיון חושבת שהאחריות לנוער הגבעות היא של הציונות הדתית, ותולה בה אשמה מסוימת למעשיהם הקיצוניים. “יש שם המון-המון הזנחה שלנו”, היא אומרת. “זה כן באחריות הציבור הדתי וכל היישובים שמאפשרים את זה. המוסדות אומרים ‘הוא לא ערס, הוא לא עושה סמים. יש לו אידיאלים, חשובה לו ארץ ישראל, אז הוא סבבה – לא צריך לדאוג לו’. אבל בעצם הוא לא בשום מסגרת ולכן הוא בסיכון. אני חושבת שזה תפקיד של המועצה האזורית שומרון, של המועצה האזורית בנימין לדעת לטפל גם במקומות האלה”.
ליאור לנדאו, תושבת קיבוץ סעד וסטודנטית במכללה האקדמית הרצוג שבגוש עציון, חושבת שלציונות הדתית דווקא אין שום אחריות על מעשיהם של הנערים. “זו אחריות של ההורים שלהם. הקטין הזה, לפי מה שכתוב, נשר מהמסגרות. הוא לא למד, עבד בעבודות מזדמנות ועבר לגור בגבעות – אז זה תפקיד המועצה, תפקיד הרווחה. אבל להשליך את זה על הציונות הדתית?!”. בן עיון מדגישה שהיא לא חושבת שלציונות הדתית כולה יש חלק במעשי האלימות: “אני חושבת שאנחנו ממש לא צריכים להתנצל על זה, אנחנו בכלל לא צריכים לקחת אחריות. אני לא מכירה אף אחד שמטיף להתנהגות כזאת. לא נראה לי שיש רב בציונות הדתית שמנהיג דרך כזאת של אלימות. הבן אוליאל הזה שהוא בן 20, זה באמת שוק. אם הייתי יודעת שזה שני חבר’ה צעירים היה לי פחות קשה”, אומרת בן עיון, שמסבירה שלדעתה חוסר המסגרת של נערי הגבעות הוא מצב בעייתי ומסוכן, “כי ילדים בני 16 בקלות אתה יכול להלהיט אותם ולסובב להם את המוח”.
“אין בציונות הדתית דיבור על לקום ולהרוג”
הקונפליקט התמידי בין יהודים לערבים וניסיונות הפיגועים הרבים באיזורים שבהם חיים חברי נוער הגבעות, גורמים לא אחת לעימותים בין תושבי הגבעות לבין הערבים תושבי הכפרים הסמוכים. “ביצהר אין גדר ליישוב”, מספרת בן עיון, “והערבים יודעים שאי אפשר להתעסק עם יצהר”. עם זאת, רוב מוחלט של הנערים לא דוגל באלימות מלכתחילה, ומשתמש בה רק כשהם עצמם מותקפים. “אני בטוח שהם לא התכוונו להרוג ילד קטן, ולא משפחה”, אומר מרנץ, “הם רק רצו ליצור הרתעה אצל הערבים, לשרוף בית ולהראות להם שגם אנחנו יכולים להיכנס ביניהם. הם קצת יותר קיצוניים משאר החבר’ה והם עשו שטויות, אבל לא נראה לי שיש להם רצח בעיניים, שהם מחכים להזדמנות להרוג”.
“הציונות הדתית נותנת מקום של כבוד לחוק”, אומר מרנץ בצורה נחרצת, “אין בשום בית ספר דתי לאומי דיבור על לקום ולעשות מעשה מעבר להפגנות, מעבר לחסימת כבישים. אין שום דיבור על לקום ולהרוג, לקום לזרוק אבנים, לשרוף, אין שום דיבור על זה בשום מקום. זה משהו שהם עשו על דעת עצמם”. אוסטרוף מרגישה גם כך ומעידה: “אני ימנית, ולא כיף אצלנו בחודשים האחרונים, אבל אין לי משפטים של ‘אמן וכל הערבים ימותו’, ודברים כאלה”
רבים בקרב הציבור הדתי מרגישים שהפיגוע בדומא, ‘חתונת השנאה’ והאווירה בעת האחרונה גרמו להגדלת הפילוג בין המגזרים ותתי המגזרים בארץ. יש נערי גבעות שרואים במדינה אויב, בעקבות העדויות על עינויים שעברו בני נוער בידי השב”כ, וגם חלקים בציונות הדתית מרגישים שכבר אין על מי לסמוך. חלקים אחרים מרגישים ריחוק מאירועי הטרור היהודי ומנערי הגבעות שפעלו, על פי כתב האישום, בצורה קיצונית ואלימה. הם מתנגדים בכל תוקף למעשיהם ומבדילים את עצמם בצורה חדה ממבצעי הפעולות הללו.
“מפריע לי שמציגים את זה כפעולה למען בניין בית המקדש, ומבחינתי ברור שזו לא הדרך, ולא זה מה שיקרב את הגאולה ואת בית המקדש”, מסיימת לנדאו. “אני חושבת שכתגובה לזה, חובתנו היא להגביר את הדברים הטובים שיש בעם ישראל, כל אחד את המעשים הטובים שהוא עושה, ולא רק במעשים – גם במחשבות. לראות איך אנחנו מתקנים את העוול הזה שנעשה, כל אחד ומה שהוא יכול לעשות עם עצמו”.
איור: יוני שלמון
