להפגנה שנערכה ביום שלישי האחרון בירושלים נגד סגירת תיק החקירה בדבר מותו של יוסף סלמסה הגעתי מצוידת במצלמת סטילס ובמשרוקית ורודה קטנה, שליוותה אותי בהפגנות הקודמות בירושלים ובתל אביב. כשירד הערב, תוגברו כוחות המשטרה, כי נמאס להם מקבוצת השחורים שצועקת פעם אחר פעם את אותן הסיסמאות. מול השכפ”צים, האגרופנים, האלות, מגני הידיים והברכיים, הקסדות והנשק חם – ניצבתי עם הנשק שלי ושרקתי את עצמי לדעת, עד שזה עלה לעצבים של אחד השוטרים, ‘קיר בטון אנושי’, שחטף לי את המשרוקית מהיד ודרך עליה כל כך חזק, כאילו שהוא מדמיין את פניי. אז צעקתי עליו – והוא צעק בחזרה. אך בטרם סיים לפרוק עליי את זעמו, התעופף לעברו בקבוק מים חצי מלא והתלבש לו בדיוק על המצח. לפני האירוע המכונן צפיתי מהצד באותו ‘איש פלדה’ וראיתי בעיניו את הזלזול שבזעקתנו האמיתית. כך שבקבוק המים סימל עבורי אות, ולו הקטן ביותר, למה שהגיע לו. אולי בפעם הבאה שאפגוש בו הוא יכבד אותנו ואף יזמזם את ‘השיר’ שהקדשתי במיוחד עבורו עם המשרוקית, מחריש אוזניים וסיסמאתי ככול שיהיה.
פרשת יוסף סלמסה טלטלה את המדינה במרץ 2014, כשסלמסה, צעיר ישראלי בן 22 ממוצא אתיופי מבנימינה, נעצר, חושמל בטייזר, הוכה והופקר על רצפת אספלט במשך חצי שעה לבדו. סלמסה פונה לאחר אותו מעצר לבית החולים הלל יפה בחדרה, ולאחר ארבעה חודשים אותרה גופתו במחצבה בבנימינה. אך בשונה מהמחאות האחרונות של יוצאי הקהילה האתיופית, למחאה נגד סגירת תיק החקירה על מותו של סלמסה הייתה משמעות נוספת. לא רק צעירים יוצאי אתיופיה שמוכים בידי שוטרים וסובלים מאפליה מתמשכת מצד רשויות החוק והחברה, אלא עליית מדרגה והאשמת המשטרה במותו של סלמסה.
הקולות שנשמעו מפיהם של המפגינים לא הותירו מקום לבלבול. סיפורו של יוסף סלמסה הגיע למרכז השיח התקשורתי, בעיקר בזכות התחקיר שפרסמה מיקי חיימוביץ’ בתוכנית ‘המערכת’ ונגע בכולנו. אימו הזועקת, אביו חסר האונים ואחיו עושים במשך שנתיים לילות כימים בשביל לשמר את הסיפור קרוב לתודעת הציבור ובעיקר קרוב לליבו. על כן, המחאה העמידה ציפיות רבות – שמא נראה גרסה נוספת לאירועי מאי 2015, עם עוצמות וכוחות מחודשים לאיתחולו מחדש של המאבק של בני העדה האתיופית, שנמשך כבר יותר מדי שנים. אך לצערי, לא כך היה.
היינו נחמדים מדי
משפחת סלמסה, שאיבדה את בנה ומאשימה את הגוף האמון על שמירת ביטחון הציבור במותו, צריכה להמשיך ולזעוק את כאבה, עד שייעשה צדק. בכך אין ספק. אבל בשלב מסוים במהלך ההפגנה בשבוע שעבר, הרגשתי שהמשפחה הייתה צריכה להרפות ולתת לבני ולבנות הקהילה לבטא את כאבם. גם אם הדבר אומר שצריך לשבש את התנועה הסדירה בירושלים ולגרום לפקקי תנועה, בשנית. איך ייתכן שלובשי המדים – האחראים הבלעדיים מבחינתם של בני משפחת סלמסה לעצב ולכאב העמוק שהם שרויים בו – יחליטו על היקף המחאה. עמידה בכללי ההפגנה שקבעה המשטרה, פירושה צמצום היקף הסיקור שלו נזכה – אם בכלל – בכלי התקשורת. ובגלל הצייתנות המיותרת הזו, ההפגנה התפספסה.
הפספוס השני היה כשהודיעו שישנם שמונה עצורים. באותו הרגע נקרתה בפנינו המפגינים הזדמנות בלעדית להפוך את ההפגנה הזו למשמעותית באמת. אך במקום לעבוד בערוצים מקבילים ולפצל כוחות, באופן שבו יהיו אנשים שאחראים על שחרורם של העצורים והשאר יפגינו במלוא העוז והזעם, רובנו התיישבנו על הרצפה ודרשנו שיחזירו לנו את העצורים. שכן, אם הדבר לא יקרה אנחנו לא נזוז מפה. בשלב מסוים זה נהיה אבסורדי לחלוטין, כשמחזיקי המיקרופונים דרשו שכל המפגינים ישכבו על הרצפה בצורת סימן שאלה, כסמל הזדהות עם יוסף סלמסה, שאימו ואביו מצאו אותו זרוק וכפות מחוץ לתחנת המשטרה. הרעיון אמנם סמלי מאוד, אבל לשכב ככה עד שיחזירו את העצורים, בעיניי, זה כבר אבדון מוחלט. וזה גם היה בדיוק השלב שבו הבנתי סופית שהמחאה הזאת התפספסה לחלוטין.
צריך לשבור את הכלים
החברה הישראלית תופסת אותנו – יוצאי הקהילה האתיופית – כקהילה מוחלשת, תלותית, בכיינית, אלימה ונאיבית, והתפיסה הזו לא תשתנה אם הדברים יימשכו כפי שהם עכשיו. מה שעצוב בכך זו התחושה החזקה שלא מעט מיוצאי הקהילה משלימים גם הם עם התפיסות האלה ומעדיפים להשאיר את המלחמות והמהפכות לאחרים. לכן, עד שלא יהיה פה כאוס אמיתי ובלתי מתפשר, לא נוכל כ’יהודים שחורים’ לחיות בחברה הלבנה הזאת. אנחנו חייבים להבין שקצה גבול הספיגה וה’החלקה’ של אירועים עבר מזמן. סליחה על הביטוי, אבל אכלנו מספיק חרא. והמשפט הזה מוקדש לכל החכמולוגים שטוענים ש’כל עלייה והדיכוי שלה’. אנחנו פה מעל ל-35 שנה והאופן שבו ההיסטוריה, התרבות והמורשת שלנו מוטחות לקיר פעם אחר פעם, צריך לעורר בערה בלבבות כולנו. זוהי השעה להשבת הסדר התקין והנכון, ובשעה זו – כל האמצעים כשרים.
בתמונה בראש הכתבה – ההפגנה שנערכה ב-1.3 בירושלים. צילום: עדן פרדה
