רגינה מז’ייקה בת ה-74 מבאר שבע, נולדה בדצמבר 1941 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה במחנה פליטים בקזחסטן, לאחר שאמה ברחה מאוקראינה בעקבות פלישת גרמניה לברית המועצות ביוני 1941. עם תום המלחמה באזור, כשהייתה פעוטה בת 3, נסעה יחד עם אימה לפגוש את אביה בעיר גומל בבלארוס. אותה עיר שבה גרה רגינה רוב חייה, ושבה התחתנה פעמיים וילדה בן ובת. בשנת 1990 עלתה כל משפחתה של מז’ייקה היישר למצפה רמון. בשנת 2009, רגינה הוכרה רשמית כניצולת שואה: “לפני 7 שנים הממשלה והקרן לניצולי השואה החליטו שגם אנחנו, הילדים שנולדו בפינוי ברית המועצות ובמחנות הפליטים, גם ניצולי שואה”, היא מספרת.
רגינה שמעה לראשונה את סיפור הבריחה של אמה, שהייתה בתחילת ההריון איתה, רק כשהן רצו לקבל את כספי הפיצויים, שנים אחרי שעלו ארצה. “מעולם לא שאלתי את אימא שלי מה קרה שם, כי אימא לא סיפרה כלום על מה שעברה. היינו מרוצים שהגענו לארץ, כי שם האנטישמיות הייתה מאוד מורגשת. רק בשלב מאוחר יותר אימא שלי כתבה את הכול על הדף כדי לקבל פיצוים”.
“במשך חודשיים אימא שלי נסעה מאוקראינה בלי בגדים ובלי מזוודות, בעודה בהריון. היא הייתה לבד, כי אבא שלי לחם במלחמה. היא נסעה ברכבת לא של אנשים, אלא רכבת של חיות. היה מאוד קשה עם הפצצות מהאוויר כל הזמן”, משחזרת רגינה את הזיכרונות כפי שכתבה אותם אימה. ״אימא שלי סיפרה שלא היה מספיק אוכל. אני הייתי חולה מאוד, הייתי רזה ולא היה אוכל או רופאים. ילדים חולים ורזים צריכים אוכל. רק בגיל 17 הייתי פחות או יותר נורמלית, בריאה”.
לפני 7 שנים בלבד הוכרה רגינה כניצולת שואה, בדיוק כמו אימה, והעלתה את הסיפור שלהן לכתב בכדי לקבל את ההכרה: “כשאמרו שאני גם מתאימה לזה עשיתי את אותו הדבר, רשמתי כאילו אני – אבל אני הייתי בבטן, רק שהכול היה באמת”. מאז, רגינה משתתפת בפעילויות שונות לניצולי שואה, כמו הפרויקט “זיכרון בסלון” שמתקיים בשנים האחרונות. הפרויקט מפגיש בדירות פרטיות ובמועדונים במושבים ובקיבוצים ברחבי הארץ ניצולי שואה ודור שני, כמו רגינה, שבאים לספר את הסיפור המשפחתי שלהם לכל מי שמגיע לפגישה. לאחר העדות מתקיים דיון בנושא. “זיכרון בסלון זה טוב, אני עשיתי את זה לפני שנתיים והיו 40 צעירים, מחר אמורים להיות 20”, אומרת רגינה. “זה טוב שלדור שלכם יש שאלות. אתם צריכים לדעת. אני מאוד שמחה להגיע לדבר מחר ולספר את הסיפור שלנו. אני אוהבת שיש הרבה שאלות וגם יש הרבה כבוד אלי”.
הערב (ד’), ב”זיכרון בסלון” בבאר שבע, תספר רגינה את הסיפור שלה ושל אימא שלה “השורש שלי זאת אימא. אימא שלי נפטרה ואני ממשיכה את השורש הזה לילדים שלי ולנכדים. היא הייתה בהריון, וזה לבטח היה קשה. יכול להיות שפשוט לא היינו שורדות, אז הנה אנחנו חיות. טוב שאני חיה ושיש לי ילדים ונכדים – אני השורש שלהם, וממשיכה את השורש של אימא שלי. עכשיו אני מחכה לנינים שיגיעו”.
תמונה בראש הכתבה: רגינה מז’ייקה. צילום: ירדן לאור
