בין ניגוב הדמעות לניגוב החומוס: יום אחד, זה הכול

נהוג לתפוש את צמידות יום הזיכרון והעצמאות כקביעה ממסדית שהיא פרי החלטה שקולה שנועדה להמחיש את ההקשר הסימבולי בין קורבן החללים וגבורתם לבין תקומת המדינה. מתחת לפני השטח, ההסבר הרבה פחות אטרקטיבי. מאבק חדש לשינוי כורח המציאות הישראלית צובר תאוצה

בוקר יום הזיכרון, ערב יום העצמאות. יום שנפתח בכבדות שמורגשת באוויר, בשירים המתנגנים ברדיו בדרך לטקסים או האזכרות. יום שמסתיים כשהשעון מורה 19:59. חובבי המסורת מצטופפים מול מסך הטלוויזיה לצפות בטקס הדלקת המשואות השנתי, שנועל את אירועי יום הזיכרון. אנשים שיעילות זורמת בדמם כבר ממתינים לחבריהם, בידם האחת מיכל ספריי השלג ובידם השנייה הפטיש המנופח עם מגן הדוד, מוכנים ומזומנים להתחיל בחגיגות. בדיוק באותו הזמן, כמו במסך מפוצל, משפחה אחת שלא מסוגלת לחגוג, יושבת בשקט שנותר לה עם תום הדמעות, בריקנות אין קץ. נעים להכיר – משפחת השכול.

ראיון מטריד משהו, עם הרב שלמה גורן ז"ל  (הרב הצבאי הראשי מקום המדינה ועד 1971 – א.ה.ר), שפורסם בכתבת מגזין בערוץ 10 בשנת 2013, שופך אור על התעלומה. לדבריו, במשך השנה הראשונה לאחר הקמת המדינה, נעשו מספר ניסיונות לקבוע יום זיכרון רשמי לחללי מלחמת השחרור, אך אלה העלו חרס. הנושא נדחק לשוליים עד שהגיעה תקופת יום העצמאות – שלושה ימים טרם יום העצמאות ליתר דיוק – אז פנה הרב גורן לרמטכ"ל דאז, יעקב דורי, בבקשה לפקודת יום זיכרון שתקבע את המועד.

שנה שלמה מרגע הקמת המדינה לא הספיקה כדי לקבוע תאריך ליום זיכרון לאלו שבזכות קורבנם הוקמה המדינה. אבל זה בסדר, הורגלנו למצב הזה ואמרות כמו 'במותם ציוו לנו את החיים' הפכו שגורות בפי כל. האתוס הלאומי ניצח, אבל מי המפסידים? ובכן, מעבר לנופלים ומשפחותיהם כמובן – החברה הישראלית. למעשה, כל כך התרגלנו למעבר הבלתי אפשרי הזה, שהפסקנו לתהות על קנקנו. זאת ועוד, באמרותינו הסתומות אנו מוסיפים להסוות את האמת המרה – הסמיכות בין יום הזיכרון ליום העצמאות נובעת מביורוקרטיה אטומה ותו לא.

אתוס לאומי או כשל ביורוקרטי? צילום: אביגל הילה ריבקין.
אתוס לאומי או כשל ביורוקרטי? צילום: אביגל הילה ריבקין

הרב גורן צדק באשר לקביעה האקראית של מועד יום הזיכרון, אך טעה בתאריך. למעשה, יום הזיכרון הוצמד ליום העצמאות השני של מדינת ישראל וגם אז, ההסכמה לא הייתה גורפת. בתכתובת בין סגן הרמטכ"ל מרדכי מקלף לבין סגן שר הביטחון שאול אביגור, מתחילה לעלות הדילמה. "לדעתי יש להפריד ביום 'יום העצמאות' ליום הזיכרון. יום העצמאות הוא יום שמחה והילולה, ואינו מתאים כיום התייחדות עם חללי מלחמת השחרור", כתב מקלף ואף הציע כאלטרנטיבה את י"א באדר כתאריך אפשרי.

המענה שקיבל מאביגור היה: "שוחחתי עם שר הביטחון בעניין יום קבוע ואחד לזכר חללי מלחמת השחרור, שקיבל את דעתי כי יש לאחד יום זה עם יום העצמאות. אין זה נוח לקיים יום זה בי"א באדר, מחמת עונת הגשמים". בהמשך התערבו גם המשפחות השכולות והצהירו, כי "ההורים מתנגדים שיום האזכרה יהיה כתוספת ליום אחר כגון יום העצמאות או יום הצבא". הנושא נידון באמצעות תכתובות בלבד ולא התקיימה ישיבה מסודרת. כזו שהייתה יכולה להוכיח, לימים, שסמיכות המועדים היא מחשבה שלפני מעשה.

בסופו של יום (תרתי משמע), הכשל הביורוקרטי שבעטיו נקבע מועד יום הזיכרון, שירת את האתוס הרומנטי הזה והוא החל קורם עור וגידים. דברים שכתב דוד בן גוריון שנה לאחר יום הזיכרון הראשון מבטאים זאת היטב: "אין לראות באזכרת הנופלים הפרעה לשמחת העם. גם ביום חג, יש להעלות על ראשינו זכר אלה שמידם באה לנו עצמאות. לעצם סמיכות יום הזיכרון ויום החג, אין לחשוש. מן הדין שיהיו קרובים זה לזה". אכן, חלילה לנו שדבר שולי ופעוט דוגמת חללי צה"ל, יפריע ויעיב על חגיגות המדינה, הלא כן?

רק אל תתנו לזכר הנופלים להעיב על חגיגות העצמאות. צילום: אביגל הילה ריבקין.
רק אל תתנו לזכר הנופלים להעיב על חגיגות העצמאות. צילום: אביגל הילה ריבקין

נשאלת השאלה האם האתוס הלאומי "מקדש את האמצעים"? על אחת כמה וכמה, שמקורו של האתוס הוא בטעות? בימים אלה, מאבק ישן-חדש מתעורר. זהו מאבקן של המשפחות השכולות למען הקדמת יום הזיכרון ביום אחד של הפוגה. כדי שגם הן, רחמנא ליצלן, יוכלו להשתתף בחגיגות העצמאות. "אני לא חושבת שכל מי שחוגג עם וודקה וספריי שלג ביד אומר לעצמו 'אני חוגג בזכות החיילים שנפלו'. ככה שהחיבור הזה, בין יום הזיכרון ליום העצמאות, הוא גם ככה לא משמעותי, אז רווח של יום בטח לא ישנה כלום. עבורנו, לעומת זאת, זה הבדל. כי גם אני רוצה להרגיש חלק ולחגוג את היום הכי משמעותי של המדינה שלנו", מספרת לוטם שחר בת ה-15, אחותו של סרן עמרי שחר ז"ל, שנהרג ביוני 2012.

אבסורד שכזה, שבו משפחות שכולות לא זוכות להשתתף בחגיגות של המדינה שלמענה נפלו יקיריהן, שמור ככל הנראה, רק למדינת ישראל, גם בשנת 2016. לא משנה כמה משואות ידליקו, כמה צבעוניים ומרשימים יהיו הזיקוקים – דבר לא יוכל להשתיק את האקורד הצורם במעבר הלא הוגן הזה, שעושה עוול גדול כל כך דווקא לאלה ששילמו מחיר שאי אפשר לדמיין. ולתפארת מדינת ישראל.

על הסיפור האישי שמאחורי היוזמה, בכתבה של ורד פוליאק ואביגל הילה ריבקין:

צילום התמונה בראש הכתבה – אביגל הילה ריבקין

אודות

המלצת קריאה

"בוכים על מטלה בשני דפים": לשומעים החופשיים יש ביקורת על הסטודנטים, אבל גם הם בכו פעם

שני גמלאים שלומדים במכללה, "שומעים חופשיים", מספרים ל"ספירלה" מדוע הם כאן: "האקדמיה נותנת לי טעם לחיים". ומה חושבים עליהם חבריהם הצעירים לספסל הלימודים?