יונתן אשכנזי (25) מתגורר כבר שנתיים בדרום ולדעתו הקהילה הגאה בבאר שבע בבעיה. לא רואים אותה. אשכנזי, הרצלייני במקור, לומד עבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון ובשנה האחרונה מתנדב באיגי (ארגון הנוער הגאה). ״הקהילה הלהטב״קית די גדולה בדרום”, הוא אומר, “במיוחד בבאר שבע. עד עכשיו התלוננתי שלא היה תא גאה בבן גוריון ולפני שבועיים הוא נפתח, שזה יפה. אבל בבאר שבע אין מצעד גאווה, יש אירוע גאווה, וזה מאוד מפריע לי”.
אשכנזי גדל במרכז. “הרצליה, תל אביב, אזור שיש בו המון דברים לעשות”. ובדרום חסר לו מאוד “כל מה שקשור למסיבות, ברים. בעיני אלה דברים שעושים קהילה. יש רק בר אחד, ביאליק 26, וזה מציק. הבר בסימן גאה, אבל הוא לא באמת סוחף את האוכלוסייה. יש המון הומואים ולסביות ואין כל כך לאן לצאת. הדברים היחידים שיש לעשות הם משהו מאוד חברתי – תנועות נוער ומפגשים. לא לכולם זה תמיד מתאים”.
למה לא ללכת למועדון “רגיל” או לפאב “סטרייטי”?
״ברגע שיש פאב בסגנון תל אביבי זה יוצר בית שני. הרבה אנשים כאן מתחילים עם אנשים באטרף ובגריינדר (אתר ואפליקציית הכרויות להומואים ולסביות), ואין באמת מקום לצאת אליו להכיר אנשים לכל המטרות – גם חברי, גם זוגי. זה באמת העניין של לתקשר אחד עם השני”.
ובמחשבה שניה, הוא מוסיף: “זה נורא מתנשא מצדי להגיע מהמרכז לבאר שבע ולומר שזה צריך להיות מאוד תל אביבי, כי אני מבטל את הערכים שיש בבאר שבע עצמה״. אבל אין מה לעשות, ככה הוא מרגיש.
חיי לילה כמעט לא קיימים, אבל נסיונות אחרים נעשים. הוא עצמו מתפקד גם כרכז “ביתה”, מועדון הנוער הבאר שבעי של איגי. ״פתחנו בבאר שבע קונספט חדש של מועדון”, הוא מספר. “זה לא פורמאלי. באים, הולכים, חוזרים. מגיל 14 עד 20. פשוט באים להיות שם. יש לנו שני מדריכים ומדריכה, כולם סטודנטים. מגיעים משהו כמו 20 חניכים״.
את המילים ״פשוט להיות שם״ מסביר אשכנזי באמצעות הסלוגן של המקום: ״תהיו מי שאתם, בואו הביתה״; והוא מתאר את המקום כמרחב מוגן שבני נוער צריכים כדי להיות חופשיים עם חבריהם ולהתנהל בסביבה בטוחה. ״הם באים והם יודעים שאף אחד לא יוציא אותם מהארון. אם אני רואה אותם ברחוב, אני לא אומר להם שלום ולהפך, יש כללים מאוד ברורים”.
אשכנזי מספר על “ביתה” בהתלהבות, ומדגיש את הפן הערכי שהמקום מציע לבני הנוער: “מידי חודש יש מין משמרת שהיא יותר תרבותית, מתמקדים בנושא. בחודש שעבר למשל זה היה פריפריה ומרכז, החודש זה גאווה ואקטיביזם. הייתה לנו גם פעילות על תרבויות, עשינו חינה”.
“אנשים עם דגלים ברחוב זו לא הדרך היחידה לנראות”
זיו קנר (34), דוקטורנט לביולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, נולד וגדל בבאר שבע. כחייל בן 19 הגיע לראשונה לסניף אגודת הלהטב”קים (לסביות, הומואים, טרנסקסואלים, ביסקסואלים וקווירים) שנפתח אז בעיר, והיום הוא דובר “הבית הגאה” הבאר שבעי, עמותה בת שנה, שצמחה מסניף האגודה. לדבריו, הקהילה הלהטב”קית בעיר חזקה, אחת החזקות בארץ.
קנר גר עם בן זוגו כבר תשע שנים, ולדבריו הקהילה היא זו שהשאירה אותם בעיר. ״אנחנו ממש לא היחידים. אנחנו מכירים יחידות ויחידים וגם זוגות שהגיעו לפה בשביל ללמוד, במחשבה לעזוב, והתאהבו בעיר ובקהילה ונשארו״.
כצפוי מתפקידו כדובר, קנר מפרט את הפעילות הענפה של “הבית הגאה”. הוא מונה קבוצות חברתיות לנשים ולגברים (״שתיהן, בעיקרון, קבוצות לסטודנטים, אבל לא בהכרח”); קבוצות קריאה קווירית, ארוחות שישי, קבוצות לטרנסג׳נדרים ולבני ובנות הגיל השלישי.
״בארץ יש רק שלוש ערים שיש בהן פורמט כזה של בית״, הוא מוסיף בגאווה, ״ירושלים, תל אביב ובאר שבע. מדובר על מבנה גג שמאחד תחתיו את כל הפעילויות הגאות באותה עיר. בשאר הערים בארץ זה פשוט לא קורה. יש את איגי שזה מבורך וחשוב, אבל מי שעבר את גיל הנוער, אין לו מסגרת חברתית מתאימה להרגיש חלק ממשהו”.
למה אין בעיר מצעד גאווה?
״באר שבע לא מתאימה למצעד. הרחובות הראשיים – רגר, טוביהו, מצדה – מאוד מאוד רחבים. ברגע שצועדים ברחוב רחב, זה ייראה קטן ועלול לשדר מסר הפוך ממה שאנחנו רוצים לשדר – חוזק, כוח, קהילה גאה. ברגע שרואים אנשים שנבלעים ברחוב רחב וגדול, זה משדר קהילה קטנטנה ולא משיג את המטרה. לכן יש אירוע גאווה ולא מצעד”.
נראות ברחוב, גם אם קטנה, זה לא חשוב?
“אנשים עם דגלים ברחוב זו לא הדרך היחידה לנראות. אני לא חושב שהעבודה נעשית אם סוגרים לאנשים את הרחוב המרכזי בעיר בזמן עמוס כמו חמישי בערב או שישי בבוקר. גם באירוע הגאווה יש נראות. הוא בחוץ, בעיר העתיקה, באוויר החופשי. אי אפשר לפספס אותו. אנחנו משתדלים לפרסם אותו כמה שיותר”.
והשנה, מציין קנר בשמחה, אירועי הגאווה מופיעים לראשונה ברשימת האירועים העירוניים של חברת “כיוונים”, החברה האחראית על כל ההפקות בעיר.
מה מאפיין את הקהילה הבאר שבעית?
״לפני התואר הראשון שלי עברתי לתקופה של איזה שנתיים לתל אביב. עבדתי והיה לי נחמד. הקהילה בתל אביב גדולה פי כמה וכמה, אבל בבאר שבע יש שילוב של אנשים ונשים שגיבשו פה מסגרת ועמדו פה במשך התהליך שלה. כשחייתי בתל אביב התחושה שלי הייתה שכל אחד חי בבועה שלו, ובעצם יש שם הרבה מאוד אנשים בודדים. הקהילה כאן לא ענקית, וזה גורם לכך שיותר מכירים אחד את השני, התחושה הרבה יותר משפחתית, מעורבת ומערבבת. יש ערבות הדדית. לא מעט ממי שאני היום זה בזכות המקום הזה”.
להטב”קים, לדברי קנר, לא מרבים ליצור תאי משפחה “נורמטיביים”, ולכן חשיבותה של משפחת הבחירה – “כזו שאתה בוחר ובוחרת אותך” – גדולה מאוד. “אלו קשרים חברתיים שאצל זוגות סטרייטים בשלב מסוים מאוד נחלשים. מגיעים ילדים, סדרי העדיפויות משתנים”.
“באר שבע זו עיר מאוד סובלנית, אם אתה לא מתפלצן”
דנית (45) ואיריס (50) יצרו תא משפחתי כזה. הן מבקשות להתראיין בשמות בדויים. ״בעבר היינו מסכימות בכיף״, אומרת דנית בנימה מתנצלת, ״אבל היום הבנות קובעות. והן מתביישות”.
איריס על הספה, דנית מבשלת וביחד הן סופרות בקול את המשפחות הגאות בבאר שבע. ״יש עוד״, מסכמת איריס, ״אבל כל אחד בפינה שלו. אנחנו לא מכירות את כולם״.
חשוב לדעתכן שמשפחות גאות יכירו זו את זו?
דנית: ״בעיני, לא. אין הבדל בין המשפחה שלי לבין המשפחה של השכן שלי, שהיא משפחה סטרייטית. החינוך הוא אותו חינוך, בית הספר אותו בית ספר. אולי יש משפחות שחשוב להן להפגיש את הילדים, והן ירצו לשלוח את הילדים לגן של הקהילה, את זה אין לך בינתיים בבאר שבע”.
איריס: “נראות זה חשוב. צריך לתחזק את זה. מבחינה פוליטית זה נכון, אבל כמשפחה אין לך צורך בזה”.
הן חיות יחד כבר 13 שנה, מגדלות שלושה ילדים ומנהלות עסק. המשפחה שלהן רגילה לגמרי, לדבריהן. “מבחינה חוקית”, אומרת דנית, “עשינו חוזה לחיים משותפים, צוואה. אני רווקה בתעודת הזהות ויכולה להצהיר על עצמי כחד הורית. ואנחנו נפגשות עם חברים לא כי הם חד מיניים”.
איריס: ״אני שונאת להתערבב על רקע מיני. אני בוחרת את החברים שלי לא לפי האופי, לפי הערכים”.
מה הופך את באר שבע לעיר שמכילה אתכן כמשפחה גאה?
דנית: ״נראה לי שבאר שבע זו עיר מאוד סובלנית, אם אתה לא מתפלצן. קח למשל את אירוע הגאווה. הוא לא מצעד כמו בתל אביב, לא מתגרים באוכלוסייה, חיים באיזשהו דו קיום. אני לא אתנשק עם איריס ברחוב, אני לא הולכת איתה יד ביד לאספת הורים. בגדול זה עניין של אופי, אבל גם אין טעם להתגרות באף אחד”. איריס: ״יש לך בית, תעשה את הדברים בבית, מה הקטע?״.
כשתל אביב עולה לשיחה, כבמה המרכזית של הקהילה הגאה בישראל, דנית ואיריס מסתייגות. ״כביכול יותר קל לחיות ולהיות חלק”, אומרת דנית, “אבל גם להיות חלק מקהילה דוחסת לא התאים לי. חייתי בתל אביב, ובבאר שבע יש משהו מאוד ‘עמך’. אתה יכול להיות מה שאתה רוצה כל עוד אתה לא מתפלצן. זה כמו שיש שכונות חרדיות בבאר שבע, אבל לא סוגרים בהן כבישים בשבת. כמו שעושים כל שנה את הסליחות באצטדיון. תבוא או לא תבוא, תבחר, זה לא מפריע לאף אחד. בעיני סליחות ואירוע גאווה זה אותו דבר. אתה מציין משהו ששייך לקהילה שלך. לא הייתי עוברת לתל אביב בגלל שאני משפחה חד מינית, אנחנו פה”.
נתקלתן בקשיים כמשפחה גאה?
איריס: ״היו כמה אמירות, שתיים שלוש שאני יכולה לחשוב עליהן, אבל גם אלה בחיוך”.
דנית: ״לא נתקלנו בשום תופעה שלילית, לא כלפינו ולא כלפי הילדים. כשהילדה הייתה בכיתה ד׳ הגיעה אליהם מורה חדשה, והיא ביקשה ממנה שתספר לה מה אמא עושה ומה אבא עושה. לא עדכנו את המורה שלילדה אין אבא. הלכתי למנהלת ושאלתי איך לא מעדכנים על דבר כזה, והמנהלת אמרה לי שזה נראה להן כל כך מובן מאליו שאפילו לא חשבו לעדכן. זה תלוי במה אתה משדר לסביבה”.
המפתח, הן אומרות, הוא חינוך. ״הילדים מגיל אפס יודעים שהם מתורם זרע”, מספרת דנית, “אין דבר שהם לא יודעים. הכל פתוח. החיים הרבה יותר פשוטים אם זה ישר. הדבר היותר מהותי הוא שהחינוך שלנו יותר רגיש לסביבה, לקבלת האחר. בכל מקרה, בכל מצב, לא משנה מי יהיה מולם – יהודי, מוסלמי, נכה – הילדות הגדולות שופטות אותו לפי האדם שהוא ולא לפי ההגדרות שלו. זה שאנחנו משפחה חד מינית חידד את זה”.
הן לא מרגישות ממש שייכות לקהילת הלהטב”קים בעיר. ״כשיש משפחה”, אומרת איריס, “הקהילה הופכת להיות פחות רלוונטית. אני חברה בוועד של הבית הגאה, אני שמחה שיש להם בית. הם צריכים את זה. כשהייתי לבד, שמחתי שזה היה. הקהילה תומכת באלה שצריכים את התמיכה. התמיכה היא רגשית. החיבוק. המקום של ׳אתה בסדר׳. הם צריכים את התמיכה הזו שממנה כל אחד פורח בזמנו. לתת להם בית חם וגם איזשהו תוכן זה יפה בעיני”.
דנית: ״אנחנו משתתפות בשתי פעילויות של הקהילה בשנה. אנחנו אוהבות אותה, אנחנו מחבקות אותה. נורא כיף בפיקניקים של יום העצמאות. אנחנו באים. יש אוכל טעים והמון אנשים”.
[lead][/lead]חסר לקהילה משהו?
דנית: ״כן. תקציבים המעירייה. כסף, כסף, כסף. כסף שמטרתו לתחזק את הבית שלהם, לתת להם מקום יותר מכובד ולא דירה שכורה. להתייחס לזה כמו לתנועת נוער, עם תקציבים של תנועת נוער. אבל העירייה עושה עכשיו שינוי – עצם העובדה שהיא מציגה את אירועי הגאווה ברשימת האירועים שלה. הם לומדים. לאט לאט נעשית השתדלות שלא נעשתה פה שנים. צריך להתייחס לזה מאוד בכבוד. זה סוג של חלוציות בבאר שבע. רוביק (דנילוביץ’, ראש העיריה) מאוד פרו הקהילה”.
לדבריה של איריס, בני נוער וילדים, בעיקר אלה שלא נוח להם בבתיהם, צריכים להיות המוקד העיקרי של הקהילה. “המלחמה הגדולה”, היא אומרת, “היא בלגרום לעירייה להתייחס לנוער גאה מאוגד כמו לכל תנועת נוער אחרת. אם בני עקיבא, שנפגשים בשישי שבת, זוכים בתקציבים, גם פה הילדים נפגשים פעם בחודש בשישי שבת – תתקצבו את זה. מי בא לארוחה הזאת בדרך כלל? הילדים בלי המשפחות. תקצבו מקום לינה לילדים שנזרקו מהבית. תתייחסו לנוער, לילדים. זה מה שחשוב”.
״מצעד הגאווה לא משקף את מי שאנחנו ביומיום”
כמו איריס ודנית, גם יוסי בן-ארוש (28), “לא מתערבב על רקע מיני”. הוא בזוגיות יציבה כבר כחמש שנים, ואין לו שום צורך בחיי קהילה. הוא גדל במצפה רמון, מתגורר היום בבאר שבע, ותל אביב אפילו לא מדגדגת לו כמקום לעבור לגור בו. ״החיים של הקהילה במרכז הם כאלה אובר דה טופ”, הוא אומר, “שזה מרגיש כאילו מישהו שם תמיד בוחש באיזו קלחת. בא להקיא”.
בן-ארוש מסתייג ממצעד הגאווה התל אביבי וטוען שהוא רק מחזק דעות שליליות כלפי להטב”קים. ״הכל נורא גס ונורא זול וכולם חצי ערומים. איש באמונתו יחיה, אבל אתם צועדים בשם הגאווה! זה לא משקף בכלל את מי שאנחנו ביום יום שלנו, את המהות שלנו. אנחנו אנשים רגילים, פשוטים, שעושים צבא, שעובדים, אנחנו לא כאלה מוזרים כמו שזה מצטייר שם”.
את הקהילה הבאר-שבעית בן-ארוש מאפיין כקטנה ומצומצמת. ולהיות הומו בבאר שבע זה, לדבריו, רחוק מלהיות נורא. הכל מתחיל ונגמר בך. ״המילה קהילה היא משהו לא נכון, כי אתה מנסה להיות חלק מהעולם. אין עיר של גאים שחיים רק בה ולא מחוצה לה. זו לא קהילה, זה לא מושב, זה לא קיבוץ, זו לא קטגוריה. זה שאני הומו זה נחמד וזה בתוך הבית שלי, אבל אני חי במדינת ישראל ואני ישראלי. הקהילה היא כלום”.
וכזוג הומואים, לא חסרים לכם מקומות בילוי?
״אני הולך לבר כדי לשתות בירה, לא כדי שיהיו שם עוד הומואים. זה הזוי בעיני, אני לא אוהב את ההגדרות האלה, זה להתכנס, להתבודד, למה? כל החברים שלנו סטרייטים והכל נורא פתוח ונורא מקובל, למה להתחבא במקום מבודד? כולם כמוך, אז נורא מקבלים? זו לא הדרך להיטמע”.
איך אתה מסביר את זה שאנשים עוברים מבאר שבע כדי לחפש את המקומות האלה?
״זה אנשים שבורחים. זה אנשים בלי עמוד שדרה. אם תקבל הערות ברחוב, תיפגע פעם אחת, ופעם שניה ושלישית, והם מחפשים מקום יותר ידידותי, כאילו שם זה יהיה בסדר. אבל כל האנשים שיוצאים מהפריפריה למרכז לא עושים שירות. הם בורחים למקום הנוח, במקום דווקא להישאר, להיות כאן למרות כל ההערות, שאפשר, אגב, לספור בפינצטה. הדבר הטוב לעשות הוא דווקא להישאר ולהנכיח בעצמך, ואז אף אחד לא יצטרך לברוח לשום מקום”.
“לרגליים יש כוח”
אבישג טביב (28) היא אחת שלא בורחת. טביב היא הבעלים של “ביאליק 26″, הפאב היחיד בבאר שבע שיש בו ליינים של גייז. היא נולדה וגדלה בעיר ואת הקהילה היא מציירת כמשפחה: ״הקהילה מורכבת מבאר שבעים שבחרו להישאר כאן וסטודנטים שבאים לעיר בגלל האוניברסיטה. מתוך כל המישמש הזה נוצרת קהילה משותפת יפה מאוד. משותפת מאוד. אין עניין של לסביות, טרנסג׳נדרים, הומואים, יש את הביחד הזה. אבל אולי”, היא מוסיפה בחיוך, “כי אין מספיק מכל דבר כדי ליצור את הפיצול”.
טביב חיה בבאר שבע מכל מיני סיבות – המשפחה, החברים, הקהילה, דמי השכירות, אך למרות כל אלה, היא מציגה תמונה לא פשוטה של בית עסק שמנסה בכל כוחו לעמוד על הרגליים למען מטרה אידיאולוגית. ״מבחינה תרבותית, הליינים שלי, הטווינק והמונרו, הם בין המרכזים הגדולים של הקהילה, ושניהם מתקיימים לא כי הם רווחיים, אלא אך ורק כדי לעשות פה מהפך תרבותי”.
איך זה מרגיש להיות הפאב היחיד בסימן גאה בעיר?
״זוועה. בגלל שפעם בשבועיים יש אצלי מסיבות גייז, הפאב נחשב לגיי בר. אנחנו לא עובדים חזק באמצע שבוע, ואני שונאת את זה. קוראים לנו ‘גיי בר’ וזה משפיע על הלקוחות היומיומיים, על הרזומה של המקום. מכיוון שהמקום
מצויר ככזה, לסטרייטים יש תחושה שאין להם מה לחפש אצלי”.
למה בכלל פתחת את המקום?
“למה פתחתי את ביאליק 26? כי נמאס לי שדלתות נסגרות בפני הקהילה הגאה. כמה מלחמות הייתי צריכה להילחם כדי להכניס ליין של גייז לאנשהו. הגרייס בר אירח אותנו, ואז הוא נסגר, והייתי צריכה להתחיל לחפש מקומות. אלוהים ישמור, כמה שכירויות הזויות, כמה דלתות נסגרו ברגע שהבינו שזו אני, כמה ריבים להכניס את הליינים. הכל במלחמות. אני אמרתי: למה? יש פה קהל מדהים ואיכותי, וליינים שחשובים לבאר שבע, אז פתחתי את ביאליק 26. יש בעיר עשרה עד עשרים אנשים שלקחו על עצמם להיאבק. אני פועלת בכל צורה אפשרית: מעבירה הרצאות בבתי ספר, מדריכה באיגי, פותחת ליין גייז, מארחת ליין דראג, פותחת בר שיחבק את הקהילה. פעם ראשונה בהיסטוריה של באר שבע שיש פה ליין גייז ביום שישי בערב. זה מאבק שאנחנו משלמים את המחיר שלו כל יום”.
את לא נשברת?
״בשנה האחרונה הייתי הרבה פעמים עם הלשון בחוץ. כרגע אני פה, מנסה. קשה לי. אני שואלת את עצמי מה עם החיים האישיים והרווחה שלי? אלה שאלות שעולות כל יום. אז או שאשאר, או שאלך כמו כולם. אם אפשוט פה רגל כדי להגשים את החלומות שלי, אז אולי אני לא צריכה לעשות את זה”.
מה לדעתך חסר בעיר בכל מה שקשור לקהילה הגאה?
״עוד אנשים מהקהילה שישארו, שלא יסעו הלאה, שלא יעזבו כשהם מסיימים את התואר, שישארו פה אחרי שהם גדלים. צריכים להבין שכל מי שנמצא כאן הוא במאבק פוליטי. צריך להתאגד, להיות ביחד. למה תל אביב נראית כמו שהיא נראית? כי יש שם כמות של אנשים שצועדים יחד. לרגליים יש כוח, למספר יש משמעות”.
