בכל ארבע שנים כשהאולימפיאדה יוצאת לדרך, הצופים נצמדים למסך הטלוויזיה במהלך שידורי המשחקים ומביטים באדיקות. מתוחים, נפעמים, מתפעלים, חשים גאווה ומתרגשים יחד עם נציגי המדינה. אולם לאחר שהאולימפיאדה מגיעה לסיומה, גם ההתלהבות יורדת ויחד איתה אותם צופים שבים לחיי היום-יום, ולרוב שוכחים שהאירוע בכלל התרחש. אך עבור מי שהשתתף במשחקים, האולימפיאדה לא נגמרת שם.
בקיץ הנוכחי מתקיימים המשחקים בריו דה ז’נרו שבברזיל. אל המשחקים בקיץ מגיעים הספורטאים הטובים בעולם, ועבור רובם זה האירוע החשוב בחייהם. הם מתאמנים אליו מאז שהיו ילדים, שעות על גבי שעות, שנה לאחר שנה, בתקווה להגשים את חלומם ולהבטיח את מקומם. ביניהם גם נציגי מדינת ישראל בשלל ענפים.
לוחם הטאקוונדו רון אטיאס (21) עשה היסטוריה אולימפית רק מעצם העפלתו לריו. בינואר הוא זכה במדליית הזהב בתחרות הקדם-אולימפית שנערכה באיסטנבול. בכך הוא הבטיח את השתתפותו באולימפיאדה והפך לנציג הראשון של ישראל אי פעם בענף זה. אטיאס מספר כי דרכו אל ריו החלה למעשה בגיל 4 כשהחל להתאמן בחוג קרטה במתנ”ס בעיר באר יעקב. הוא הלך בעקבות אחיו, ושם גילה את האהבה לספורט.
בעוד ענפי ספורט כמו טאקוונדו נהנים מתשומת לב רק בזמן האולימפיאדה, עבור אטיאס, זו נקודת שיא לתקופה בת ארבע שנים שהיא גם כן גדושה. ההכנות רבות וכוללות תחרויות בינלאומיות, אימונים מפרכים ומחנות אימונים בחו”ל. “כולם מתכוננים לרגע מאוד ספציפי אחרי שהשקיעו ארבע שנים, וחלק אפילו את כל חייהם, לרגע הזה של האולימפיאדה”, אמר והוסיף כי הידיעה שהוא מייצג את ישראל מרגשת אותו: “זה החלום שלי מגיל צעיר ואני מרגיש שיש לי זכות ענקית לעשות את זה. זה לא מובן מאליו”.
ספורטאי נוסף שיזכה לייצג את מדינת ישראל בריו הוא הג’ודוקא גולן פולק (24), שזכה אשתקד במדליית ארד באליפות העולם שנערכה בקזחסטן. פולק, שגם הוכתר כאלוף המכביה במשקל עד 66 ק”ג, החל אף הוא דרכו בגיל צעיר. כבר בחוג ג’ודו כילד הוא תפס את האולימפיאדה כאירוע הספורט החשוב ביותר שיש. “ההכנות לאולימפיאדה התחילו כבר לפני עשר שנים. אני הולך כברת דרך ארוכה כדי להגיע לרגע הזה, ואני בונה את עצמי ומתאמן בכל יום וצובר ניצחונות, כישלונות, חוויות, פציעות ואימונים מפרכים. כל זה בונה אצלי את האופי ואת היכולת לזכות במדליה האולימפית”, אמר.
פולק מוסיף כי גם מי שמגשים את חלומו יודע רגעי שפל רבים בקריירה שלו. הקשה ביותר עבורו היה פריצת דיסק בצוואר. הפציעה אילצה אותו להפסיק להתאמן לחצי שנה וכך הוא חש שחלומו להתחרות באולימפיאדה הולך ומתרחק. “כל הקריירה מורכבת מעליות וירידות”, נזכר פולק. “עם ניצחונות כל אחד יכול להתמודד, אבל אתה הופך לספורטאי גדול כאשר אתה מנצח את הנפילות פעם אחר פעם, ולעולם לא מוותר על החלום”.
כמי שזכה באליפות ישראל כבר שש פעמים, הקופץ לגובה דמיטרי קרויטר (23) לא מפסיק לרגע לחלום על ריו ולהאמין שביכולתו לעשות היסטוריה. “את הרגע שבו התאהבתי בספורט אני לא אשכח לעולם”, שחזר קרויטר. “אחרי האימון הראשון עם המאמן שלי (אנטולי שפראן – צ”ד), הוא הסיע אותי לבית שלי, ולפני שהגענו הוא הסתובב לאחור, חייך אליי ואמר שאם אני אשקיע את כל כולי – אני והוא נשבור הרבה שיאים. מאותו רגע נדלקה בי אש מבפנים, כמו הלפיד של האולימפיאדה, ועד היום הוא בוער בתוכי”.
קרויטר נולד בסיביר שברוסיה, ועלה לישראל בגיל 6. הוא התחיל להתאמן בגיל 12 כאשר נבחן לכיתת ספורט בעיריית תל-אביב. שם, פגש את שפראן שמיד זיהה בו כישרון בלתי רגיל. “מדינת ישראל נתנה לי את הכלים לממש את הכישרון שלי והפוטנציאל אשר היה טמון בי. אני מי שאני בזכות מדינת ישראל, ואני שמח שניתנה לי ההזדמנות לייצג את המדינה שלי באולימפיאדה ולתת לה הכבוד הכי גדול בזירה הבינלאומית”.
אכן קשה שלא להבחין בחוט המקשר בין שלושת הספורטאים: הפטריוטיות הציונית שהם מביעים לקראת המשחקים האולימפיים. אך לצד הרצון להגיע לגדולות ולהישגים, הם מוכיחים שלפני הכל, זה אירוע ספורט. וזו הולכת להיות אולימפיאדה מעניינת שלא תישכח להרבה מאוד זמן.
תמונה ראשית: דימה קרויטר. צילום: האסה סיוגרן, עבור סוכנות הצילום דקאבילד
