שנת הלימודים האקדמית במכללת ספיר נפתחה בצל גל הטרור שפוקד את ישראל בתקופה האחרונה והגיע ביום ראשון שעבר (18 באוקטובר) אל באר שבע בפיגוע בתחנה המרכזית בעיר. התחושות הקשות והפחד, שנדמה כי הן מנת חלקם של הסטודנטים היהודים בלבד, מקננים גם בקרבם של הסטודנטים הבדואים במכללה, שחשים כי ביטחונם נתון אף הוא בסימן שאלה, אולי יותר מתמיד.
״אני לא מרגישה ביטחון״, אומרת ח׳ (18), סטודנטית בשנה הראשונה במחלקה לניהול המשאב האנושי. ״אני תמיד חושבת על מה שיקרה לי. אני הולכת ברחוב וחושבת על יהודים שרוצים לנקום, מפחדת שאני אהיה אחת מאלה שירצו להרוג. החיג׳אב גורם לי להרגיש לא נוח״, היא מספרת, ״אני תמיד עסוקה בלחשוב על איך היהודים רואים אותי, איך הם מסתכלים עליי״.
כששמעו על הפיגוע בתחנה המרכזית בבאר שבע ועל זהותו של המחבל, מוהנד אלעקובי, בדואי משבט חורה שבנגב, ביקשו ממנה הוריה לא להגיע למכללה מחשש שתיפגע. ״ההורים אמרו שאולי נבטל את הלימודים, הם מפחדים עליי אבל אני משכנעת אותם להמשיך ולהגיע לספיר״.
״הם עושים סכסוך ואנחנו באמצע״ היא אומרת, ״מצד אחד הפלסטינים ומצד שני היהודים. הבעיות בין שני העמים מעמידות אותנו באמצע ועושות לנו בעיות, למרות שאנחנו הבדואים לא עושים את הבעיות, אנחנו לא רוצים לפגוע באף אחד. שומעים לעיתים רחוקות על בדואים שמסוכסכים עם יהודים״.
“אני אוטומטית חשודה, גם אם לא עשיתי כלום”
ב׳ (21), סטודנטית בשנה הראשונה במסלול הרב תחומי שותפה גם היא לרגשות הפחד, ״אם מישהו רוצה לדקור אותי ואני הגנתי על עצמי, מה יעשו לי? יהרגו אותי, לא יחשבו פעמיים. אני אוטומטית חשודה, גם אם לא עשיתי כלום. אני כל הזמן חושבת על מה יקרה אם מישהו ירצה לנקום בערבים ויפגע בי, למרות שלא עשיתי שום דבר, אחרי הפיגוע שהיה ביום ראשון אני לא מעיזה ללכת לבאר שבע״.
על הידיעה שהמחבל בפיגוע בבאר שבע היה בדואי תושב חורה אומרת ב׳ שזו הייתה הפתעה גמורה. ״זה לא מקובל אצלנו, לא בקהילה ולא בדת. מי שרוצח בן של אלוהים כאילו רצח עולם ומלואו, לדקור אנשים שלא אשמים זה אסור״.
שנתה הראשונה של ב׳ במכללה החלה, לדבריה, בפחד. ״נכנסתי וראיתי את אנשי הביטחון וכל מיני דברים קופצים לי לראש. מה יקרה אם מישהו יגיד לי בצחוק ׳מחבלת׳? מה יעשו לי? יש סיכוי שמישהו יזרוק לי הערה כזאת בצחוק, אין לי מושג מה יקרה אז״.
א’ (21) סטודנטית בשנה השנייה במסלול הרב תחומי, אומרת שתחושת הפחד שחשים הבדואים היא זהה לזו של היהודים. ״ללכת לבד זה הכי גרוע. אם מישהו יראה אותי ויתחיל לצעוק שיש לי סכין – לא יהססו, לא יבדקו, לא יעצרו וישאלו, ישר יתנו כדור. אני שומעת אותם בחדשות, את היהודים, אומרים ׳מה אכפת לך? תן לו (למחבל) כדור בראש׳. גם אם אין לי סכין מסתכלים עליי כאילו יש לי״.
״אמא שלי אמרה לי להוריד את החיג׳אב לפני שאני הולכת למכללה אם זה יגרום לי להרגיש יותר ביטחון, אבל אמרתי לה שזה לא יעזור״, היא מוסיפה, ״אם אני נראית כמו יהודיה יש לי סיכוי למות ואם אני נראית כמו ערביה יש לי סיכוי למות״.
“כששואלים אותי מאיפה אני, אני לא רוצה לענות”
ש׳ (20) סטודנט בשנה הראשונה במסלול הרב תחומי בלימודים, היה שכנו של המחבל שביצע את הפיגוע בתחנה המרכזית בבאר שבע. ״אני מכיר אותו מגיל 6, הוא גדול ממני בשנה. שמעתי על הפיגוע ביום ראשון בלילה, גיליתי מחברים שלי שאמרו שהמשטרה הגיעה לבית של המשפחה. עד עכשיו אני בהלם, אני לא מאמין שהוא עשה את זה, אני מכיר אותו. נמתין ונראה מה המשטרה תגיד. הוא למד במכללת סמי שמעון, המשפחה שלו טובה, אני מכיר אותו, לא יכול להיות שזה הוא״.
תחושת הפחד מלווה גם אותו, במיוחד לאור העובדה שהוא מגיע מישוב בשם חורה, השוכן ליד הישוב ממנו מגיע המחבל, שבט חורה. ״אחרי האירוע אמא שלי אמרה לי לא ללכת למכללה. אני מחורה, ובתקשורת אומרים שהמחבל הוא מחורה – למרות שהוא לא מחורה אלא משבט חורה. אתמול הייתי בלימודים במכללה, ובשיעור אמרו לנו לספר על עצמנו, והרגשתי שאני לא רוצה לומר שאני מחורה. בגלל יום ראשון כולם מכירים את חורה לרעה, כששואלים אותי מאיפה אני, אני לא רוצה לענות, כל מי שמדבר את השפה הערבית הוא בסכנה״, אומר ש׳, ״כשצפיתי בערוץ 2 ביום ראשון בלילה, ראיתי מאחורי הכתב אנשים צועקים ‘מוות לערבים'”.
“אם ירצו לחפש לי בתיק רק כי אני ערביה, אני לא ארשה להם”
אצל פ’ (21) סטודנטית לעבודה סוציאלית במכללה, תחושות הפחד מהולות בכעס. ״אני רק מחכה שמישהו במכללה יגיד לי מילה לא במקום״, היא אומרת, ״מחכה שמישהו יגיד לי ׳מוות לערבים׳, מחכה לסתום לו את הפה ולומר לו שהיטלר רצח יהודים רק כי הם יהודים, ושאם יזרוק לי מילה וידקור אותי רק כי אני ערביה – הוא חוזר על מה שעשו לעם שלו״.
הוריה התעקשו אף הם שלא תגיע למכללה בשבוע שעבר, אך היא סירבה לעצור את חייה בגלל הפחד. ״כשהגעתי ליום הראשון היו המון שוטרים במכללה. הכנתי בכניסה כרטיס סטודנט וראיתי שמי שבודק את הסטודנטים בכניסה הם יהודים. אמרתי לעצמי שבמידה ויהיו גזענים איתי וירצו לחפש לי בתיק רק כי אני ערביה, אני לא ארשה להם. אני לא פראיירית. אם הם יחפשו גם ליהודים בתיק, בכיף, שלא יתייחסו אליי בגזענות״.
בכיתה היא יושבת באמצע, בין קבוצת הסטודנטיות הערביות לבין הסטודנטים היהודים. ״תכננו שנשב כל הבנות יחד, כדי שנגן אחת על השנייה. אם מישהי רוצה לצאת לשירותים שתצא יחד עם מישהי אחרת. המצב על הפנים, אנחנו לא מעיזות ללכת לבד לקנות כוס קפה״.
״אני חוששת שמישהו יחטוף אותי, ידקור אותי, אפילו בעיר שלי, ליד הבית שלי. אני אוכלת ולא נהנית מהאוכל, אני לומדת ואני לא מצליחה להקשיב טוב למרצה, פשוט לא נוח לי״. לאוטובוס שיוצא מהפזורה הבדואית למכללה, החליטה פ’ שהיא לא עולה. ״יש נהגים שהם יהודים, ומה אם הנהג יחליט שהוא לוקח אותנו למקום אחר כדי לפגוע בנו ולא לספיר?״.
תחושת הפחד ליוותה את המרואיינים לקראת פרסומה של הכתבה. הם ביקשו
לטשטש את זהותם - לא חשפו את שמם וסירבו להצטלם. הם אמרו שחשיפה
תהפוך אותם למטרה, אם לצד הערבי ואם לצד היהודי. שלושה הסכימו להצטלם
בגבם למצלמה, שניים מהמרואיינים הסכימו להיחשף, אך במערכת הוחלט
להשאיר את זהותם בדויה.
צילום תמונה ראשית בראש הכתבה: גל פרייליך
