"מצפים מאישה להיות עדינה ומסכנה – אני לא עדינה ולא נחמדה"

מול כ-400 סטודנטים הציגה מורן אסרף בשבוע שעבר את הרצאתה "ונתת תוקף" בה היא מגוללת את סיפור הפגיעה המינית – הפיזית והנפשית שחוותה.  בראיון עמה היא מספרת על אמנות נשית, הפער בין גברים לנשים והחלום הגדול

מאת חן רבי ודימה קזקוב

כשברקע צצות מדי יום תלונות על הטרדות מיניות, התייצבה בשבוע שעבר בסינמטק שדרות אמנית פמיניסטית מסקרנת להרצאה משולבת בווידיאו-ארט שעסקה בפגיעות המיניות שעברה. מורן אסרף, אמנית פרופרמנס, וידיאו וצילום בת 36, הרצתה בפני כ-400 סטודנטים שמתנדבים בפרויקטים השונים שמאגדת היחידה למעורבות חברתית של משרד הדיקן במכללת ספיר. ההרצאה ניתנה כחלק מחודש העלאת המודעות לאלימות כלפי נשים. אסרף, שניכר כי התרגשה מהמעמד, סיימה ללמוד בבית הספר לחברה, תרבות ואמנות בספיר לפני כשלושה חודשים ומספרת שזו פעם ראשונה שיוצא לה להרצות בפני סטודנטים: "עד כה הופעתי בעיקר בפני אנשי טיפול".

את הרצאת "ונתת תוקף", המשלבת מיצגי וידיאו-ארט, מגדירה אסרף כאמנות חושפנית המבוססת על חוויות אישיות שלה. את שם ההרצאה מסבירה אסרף בצורך שלנו "לתת תוקף למי שאנחנו. לא ממקום קורבני ומתנצל, להפך, כזה שמישיר מבט אל הצופה". אסרף, ילידת דימונה, סיפרה על הילדות הקשה שהיתה לה. "לא היו לי חיים נורמטיביים והמסלול שלי היה אחר לגמרי. המשפחה שלי לא נתנה לי תוקף מעולם, ברגע ששחררתי מהם – התקדמתי אלף שנות אור". אסרף משתפת בעוד רגע קשה בחייה ומספרת כי "לא קמתי מהמיטה שנה וחצי בגלל פסיכולוג שפגע בי מינית", אך בהמשך הצליחה למצוא את הכוחות וקיבלה טיפול במרכז הרב-תחומי בחיפה שנותן טיפול לנשים שנפגעו מינית. לדבריה, האיש התחזה למטפל במשך שנים רבות.

אסרף משתמשת בדימויים דיגיטליים המלווים בדרך כלל בפסקול כדי להעביר את המסרים שלה. "ונתת תוקף" כולל בתוכו כמה מיצגים קצרים שמשקפים שלבים בחייה. המיצג הפותח היה סרטון בשם "דימיונה" שזכה במקום הראשון בפסטיבל בינלאומי לסרטי סטודנטים. "חזרתי למקומות בהם נפגעתי מינית, הפעם עם מבט ביקורתי ומגדרי", תיארה אסרף את מהות הסרטון. ב"דימיונה" פותחת אסרף בפני הקהל את חוויות ילדותה הקשות בעיר דימונה. את החזרה לעיר ילדותה תיארה אסרף בהרצאה כ"כמו לחזור לאושוויץ". הסרטון מצולם בחדר מדרגות של בית הוריה הנטוש ומלווה בקריינות שקטה, ספק צינית, ספק תמימה ובקול של ילדה קטנה. הדלתות בחדר המדרגות נטרקות פעם אחר פעם באקט שמסבירה אסרף, "אף אחד לא רוצה לשמוע את הקולות האלה. אנשים לא רואים ולעתים לא רוצים לראות". מלבד "דימיונה" הציגה אסרף עוד כמה מיצגי וידיאו בהם: "קירות מדברים", "נדבקת", "מביטות בעיניים", "שיק שק שוק" ו"מוצארט". צפו ב"דימיונה": 

אחת מתוך אחת

אסרף מספרת על התגובות הסותרות שהיא מקבלת בעקבות ההרצאה. "יש אנשים שיכולים להביט באמנות שלי ומאוד להתרגש, להתחבר ולהזיל דמעה וזה יילך איתם הביתה, ויש אנשים שנרתעים ממה שהם רואים ואני חושבת שזה השילוב במה שקורה לאנשים במפגש איתי". בניסיון להסביר את הפער בתגובות בין המין הגברי לזה הנשי אומרת אסרף: "אני חושבת שיש פער מתוך הפער החווייתי. חוויה של אישה היא חוויה מאוד שונה משל גבר. אלה שני אנשים שונים שעוברים דברים שונים מפרספקטיבה שונה וטבעי שהתגובה תהיה שונה".

"מבחינה סטטיסטית, אחת מתוך אחת היא נפגעת מינית בדרך כזו או אחרת. אין אחת שלא חוותה אמירה מחפצנת, אישה צריכה להיות קטנה, עדינה ומסכנה – זאת הציפייה התרבותית. אני לא עדינה ולא נחמדה", מצהירה אסרף, "נשים הפנימו את ההתנהגות הזו". מלבד אמירות שקוראות לנשים להשתחרר מהכבלים התרבותיים, משלבת אסרף ביצירותיה מסרים ביקורתיים נוספים אודות הקיפוח המזרחי והיחס לפריפריה. לשאלה האם ניסיון לכלול בהרצאה מסרים ביקורתיים רבים מאבד מהחדות שלה, השיבה אסרף כי "דברים הם תמיד כמו שרשרת, קשורים האחד בשני. יש פערים שהם בהכל. שאני מראה את הווידיאו ב'דימיונה' אני לא רק מדברת על פגיעות מיניות, אני מדברת על עזובה, על הזנחה, על עיר שהופקרה".

אסרף מתייחסת לביקורת שגורסת כי באמנות יש אלמנט אליטיסטי שלא מונגש לכלל האוכלוסייה. "גם אני לא גדלתי בשום מוזיאון. עד שלא הגעתי למכללת ספיר בכלל לא ביקרתי במוזיאון. אגב אליטיסטי, מה שמוצג במוזיאונים זה אמנות לרוב גברית, לרוב אשכנזית. האמנות שלי נמצאת באינטרנט, בפייסבוק ובכל מקום". אסרף גם מתכננת בשלב מסוים להביא את האמנות שלה לעיר הולדתה. "ויותר מהכל הייתי רוצה לחשוף את העבודות שלי בדימונה ולקיים שם הרצאות ואני יודעת שזה יקרה". אסרף מסכמת את השיחה איתה במסר אופטימי. "אפשר לצמוח מכל דבר", היא אומרת, "כשאני לא הצלחתי להשמיע את הקול שלי בבתי המשפט, מצאתי את האור שלי באמנות שלי כדי להשמיע את הקול שלי".

בשבת הקרובה (18.11) תציג אסרף את תערוכת היחיד שלה, "עונג שבת", בבית האמנים בירושלים. 

אודות

המלצת קריאה

איך שינתה הקורונה את בתי החולים? שלוש אחיות מספרות

הן עבדו מסביב לשעון, לעיתים עם אותה מסכה על פניהן כשמעליהן ריחפה סכנת ההידבקות. בשיחה עם "ספירלה" משתפות שלוש אחיות בתי חולים על החיים בתקופת המגפה