השבוע הראשון לסמסטר היה אמור להיות חגיגי – חזרה לקמפוס, פגישות מחודשות בין חברים, קפה על הדשא. אולם במקום זאת, לאחר שהפתיחה נדחתה בשל מבצע ״שאגת הארי״, חזרנו למצב המוכר: ריבוע על מסך, שם ומיקרופון על מצב השתק.
העומס הוא לא רק אקדמי. קבוצות הווטסאפ הלימודיות הפכו לחמ״לי שמועות, ההתראות בנייד לא נעצרות והתחושה היא שצריך להיות בשני מקומות בבת אחת – גם בשיעור המקוון וגם עם אצבע על הדופק. אז איך עוברים את זה בלי להשתגע? ריכזנו עבורכם כמה עצות פשוטות לסינון רעשים – עצות שעזרו לנו, ואולי יעזרו גם לכם:
1. להשתיק את הרעש הלבן
קבוצת הווטסאפ הלימודית היא מקור הלחץ העיקרי כרגע. שאלה כמו ״שמעתם את הפיצוץ?״ מגיעה בין שאלה על המטלה לבין הודעה על הגשה. תזכרו שכאשר מידע שמשפיע על הלימודים אכן מגיע, הוא יגיע מהמכללה – לא מהקבוצה. השתקת ההתראות היא אינה בריחה – היא ניהול קשב.
2. המרחב המוגן הוא גם מרחב הלמידה שלכם
הלימודים מהבית מטשטשים גבולות: חדר השינה הוא הכיתה והמרחב המוגן הוא אזור העבודה. הפרדה פיזית בין סביבות שונות מסייעת לריכוז – אפילו פינה קבועה, או שולחן קטן, שמהם יוצאים בסיום השיעור. נראה שהמוח זקוק לאות ברור שמסמן מתי לומדים ומתי נחים.
3. צריכת חדשות: פחות זה יותר
רוב הדיווחים חוזרים על עצמם בשלב הזה. הגלילה האינסופית אינה מניבה מידע נוסף, היא עלולה לייצר בעיקר עייפות. מומלץ לקבוע חלונות זמן קצובים לצריכת חדשות ולהיצמד למקור אמין אחד, במקום לנטר כמה ערוצים במקביל ולא לסיים דבר.
4. הומור כמנגנון הגנה
ממים, סטיקרים ובדיחות על האבסורד של הלמידה מתוך מרחב מוגן – ההומור השחור ממלא עבורנו תפקיד חשוב בעיבוד קומי של המצב, שקשה לעכל אותו בצורה אחרת. כל עוד הוא אינו בא במקום עיבוד רגשי אמיתי, אנחנו מוצאים אותו ככלי לגיטימי וחשוב.
5. ניתוק מכוון: הכרחי, לא פריבילגיה
בסוף יום של הרצאות מקוונות וחדשות, המוח שלנו זקוק לניתוק פעיל. שיחה עם חברים שאינה קשורה למצב, פרק בסדרה או הליכה קצרה במקום בטוח – הם לא בזבוז זמן, מצאנו שמבחינתנו הם תנאי לתפקוד. חצי שעה עד שעה הרחק מהטלפון או המחשב מחזירה את קיבולת הקשב לשאר הערב.
לסיכום: חייבים להמשיך, למרות הכול
ללמוד לתואר בעת מלחמה דורש ניהול משאבים נפשיים שאף תוכנית לימודים לא מכינה אליו. להתרכז בחומר לקראת בחינה כשציוד חירום עומד ליד זה לא מובן מאליו. אנחנו רוצים להאמין שהסטודנטים שמצליחים לשמור על שגרת העבודה, אפילו בחלקה, מפתחים יכולת שתשרת אותם הרבה מעבר לסמסטר הזה.
נתראה בדשא (בתקווה שבקרוב).
