בזמן שהילה פרץ, בת 35 מקיבוץ ארז, היתה בהיריון עם בתה השנייה, היא שוחחה עם חברתה הקרובה שהתקשתה להרות. ואז, ברגע אחד של ספונטניות, פרץ הציעה לה להיות הפונדקאית שלה. “פתאום קלטתי מה אמרתי, גם היא קלטה ושתינו בכינו”, מספרת פרץ, “זה היה הרגע בו ‘נזרע הזרע’ ואחר כך היתה לנו תחושה חזקה שהכל יסתדר ושהיא תצליח בטיפולים ותהיה אמא”. וכך היה. ביום בו ילדה פרץ את בתה השנייה, חברתה עברה טיפול מוצלח ונכנסה להריון. לשמחתה, היא כבר לא היתה זקוקה לעזרתה כאם פונדקאית. למרות זאת, מאותו יום פרץ לא מצאה מנוחה, היא הרגישה שהיא מצאה את הייעוד שלה ושהיא חייבת להגשים אותו. היא החלה לחפש את האישה עבורה תלד את התינוק שלה.
פרץ חיה ונושמת עשייה חברתית ותרומה לקהילה כבר שנים, ומקדישה את חייה לסביבתה. “למדתי במכללת ספיר תואר ראשון במנהל ומדיניות ציבורית, הייתי פעילה חברתית גם לפני, אבל השנים האלה היו מדהימות וזכיתי בהיכרות עם עשייה חברתית משמעותית”. היא עמדה בראש מדור פרויקטים חברתיים באגודת הסטודנטים והיתה מלגאית ביחידה למעורבות חברתית ולאחר מכן החלה לעבוד במרכז צעירים בשדרות, שם היא מנהלת כיום את תחומי הפיתוח הקהילתי, המעורבות החברתית, תרבות הפנאי ועוד. את התואר השני שלה, קיבלה מאוניברסיטת תל אביב “היה שלב מסוים בחיים שחשבתי שהכיוון שלי הוא פוליטיקה, ואז הבנתי שזה לא העולם שלי והעולם שלי הוא העולם החברתי”.
בשנים האלו, פרץ התחתנה עם חיים והם הביאו יחד לעולם שתי בנות. “לפני שנתיים וחצי, הגיע השלב בחיים בו חיפשתי אתגר והיה לי ברור שהוא צריך להיות בעל משמעות”. לאחר שחברתה הטובה נקלטה ונכנסה להריון, פרץ לא ויתרה והחליטה להיות אם פונדקאית למישהי שהיא לא מכירה. היא שיתפה את בן זוגה בתחושות שלה והוא כלל לא הופתע: “זה היה לו מאד טבעי… אנחנו בית מאד חברתי מאז ומעולם, וזו הסיבה שהתחברנו. החלטנו שזו מטרה משותפת. דיברנו על זה ועל הערך המוסף שיש לזה, בעיקר עבור הבנות. מה שהנחה אותנו זה לא רק לדבר על ערכים אלא לעשות ערכים”. לאחר שהגיעו יחד להסכמה, החלה פרץ לחפש מידע נוסף על פונדקאות והשאירה פרטים באינטרנט. למחרת כבר קיבלה טלפונים.
התכנית לפונדקאות בישראל ארוכה, ביורוקרטית ומורכבת. ראשית, ישנם תנאי סף רבים בהם צריכה לעמוד הפונדקאית וכן תנאי סף להורים העתידיים. כל אלו מעוגנים בחוק הפונדקאות (חוק ההסכמים לנשיאת עוברים, התשנ”ו – 1996). חלק מדרישות הסף של האם הפונדקאית העתידית הן: אישה שהרתה בעבר ומגדלת ילד אחד לפחות, גילה יהיה בין 22 ל-38, היא וההורים צריכים להיות בני אותה דת, אסור שיהיה קשר משפחתי בינה לבין אחד מבני הזוג ועוד. אם האם הפונדקאית עומדת בתנאי הסף, היא רשאית להגיש בקשה ולהתעניין בפונדקאות. לאחר מכן, יהיה עליה לעבור כמה הליכים: פגישת ייעוץ, אבחונים רפואיים פסיכולוגים ופסיכו-סוציאליים, חתימה על חוזה משפטי מול ההורים העתידיים ולבסוף, תצטרך לקבל את אישורה של הוועדה מטעם משרד הבריאות שתאשר את תחילת התהליך. “מדובר בתהליך ביורוקרטי לא פשוט, ארוך, המון בדיקות”, סיפרה פרץ. הליך הפונדקאות, המאפשר לזוגות רבים להקים משפחה, שמור בימים אלו רק לזוגות של גבר ואישה. זוגות חד מיניים, נכון להיום, עדיין אינם זכאים להשתמש בפונדקאית ונאלצים לעשות זאת בחו”ל.
מלווה של תהליכי פונדקאות הגיעה לפרץ וחיברה בינה לבין זוג מאותגר פוריות. כך התחיל תהליך מסע ארוך, מאתגר ומרתק אותו מכנה פרץ “זוגיות לכל דבר ועניין. בעצם עוד זוגיות, אבל עם אישה”. ההחזרה (הפריה) הראשונה לא הצליחה, אך ההחזרה השנייה נקלטה ופרץ נכנסה להיריון עם תינוק של זוג אחר. “מהרגע שהעובר הוחדר לרחמי, אני עשיתי איתו הסכם שאני אשמש כמארחת. התחייבתי לתת לו את התנאים האופטימליים כדי שיגדל בסביבה הטובה ביותר”.
שאלות כמו איך תיפרדי ממנו? איך תמסרי אותו? לא איחרו להגיע. פרץ מצידה הסבירה שלמעשה היא אינה נפרדת ואינה מוסרת את התינוק, אלא מחזירה בחזרה משהו מעולם לא היה שייך לה. “אני מחזירה את האורחת שהיתה לי בגוף, זו היתה התפיסה שלי. היתה לי חיבה, תחושת אחריות והמון התרגשות מהעובדה שככל שההיריון מתקרב שמחתי שאני הופכת את הזוג הזה להורים והתרגשתי עבורם”.
לשמחתה של פרץ, סביבתה קיבלה את החלטתה להיות פונדקאית ואף אחד בסביבתה לא הרים גבה, לא לגבי ההחלטה וגם לא לגבי המניעים שעומדים מאחוריה. “בגלל שמכירים אותנו ויודעים שאנחנו זוג מאד חברתי, ידעו בדיוק מה המניעים שלנו”. היחידה שהרגישה שיש לה מה להגיד היתה אמה, ולא היה מדובר בהתנגדות: “המשפט הראשון של אמא שלי היה ‘למה עכשיו? למה שלא תסיימי עם הילדים שלך קודם ואז?’ אבל הבנתי שזה נאמר מתוך דאגה”.
אי אפשר שלא לתהות על הקושי הנפשי, שאולי מתגבר במקרה הזה על הקושי הפיזי. לאחר היריון ממושך של תשעה חודשים, תיפרד פרץ מהתינוקת שגדלה ברחמה. מצדה של פרץ, הכל עניין של גישה ותפיסה. “לאורך כל הזמן הרגשתי שאני בהלימה בין מה שאני משדרת למה שאני באמת חווה. ספקות לא היו שם. היו הרבה דברים אחרים, וזה לא תמיד היה פשוט אבל הייתי שלמה עם המעשה”. לאורך כל התהליך, בחרה פרץ בליווי פסיכולוגי צמוד, במהלכו כבר מהרגע הראשון מדברים על הדברים ומעבדים אותם. “אני לא מכירה נשים שהגיעו לרגע האחרון ופחדו למסור את התינוק. אני לא חושבת שמישהי שתחשוש מהמסירה תהיה פונדקאית, זה פשוט לא יעבוד”. ההיריון מבחינתה הוא פרויקט חברתי, הכי משמעותי שיצא לה לעשות.
במשך שישה ימים ארוכים הלכה וחזרה פרץ מבית החולים, כשבכל יום היתה התחושה שהגיע הזמן. בסופו של דבר, כשהגיע רגע הלידה הכל קרה כל כך מהר שהורי הילדה כמעט ופספסו אותו. “הדולה שהיתה איתי שלחה את ההורים לישון, הניחו שייקח לי עוד זמן. בן רגע התפתחה הלידה מפתיחה של 5 למצב שבו אני בצירי לחץ. המיילדת הגיעה לבדוק אותי והייתי בפתיחה של 9 והיה מדובר בעניין של דקות”. באותם הרגעים, אחרי ציפייה ארוכה של תשעה חודשים ושישה ימים של אי ודאות, קיוותה פרץ שתחכה התינוקת עוד רגע כדי שההורים שלה יספיקו לחזור בחזרה ולקחת חלק. “זה היה כל- כך סוריאליסטי… אמרתי לה חכי עוד רגע, אל תצאי, אבל אז נפתחה הדלת והם נכנסו והספיקו להיות בלידה”.
את הלידה ליוו לאחר מכן שעות רצופות של אושר ואהבה: “אני חתכתי את חבל הטבור ובירכתי את הילדה לשלום ולחיים טובים ומלאי משמעות. היא עברה לידיים של אמא שלה שכבר חיכתה לה על הכורסא והכל היה בדיוק כמו שהוא צריך להיות. ישבנו ככה כמה שעות ובכינו בכי של אושר וצעקנו צעקות של אהבה. אלו היו רגעים מדהימים”. בתחילת התהליך, תיארה לעצמה פרץ שהרבה אנשים יושפעו מהסיפור שלה, אבל לא ניחשה עד כמה. “שתי מיילדות מהמחלקה הגיעו אליי, בזמנים שונים, התיישבו לי על המיטה ודיברו איתי על הלידה הזאת”. הלידה היתה ביום חמישי, יום לפני ערב חג הפסח. עבור פרץ, לא מדובר בתזמון מקרי אלא בתזמון סימבולי: “זו היתה היציאה לחירות הפרטית שלהם, התינוקת שלהם הגיעה לעולם ושחררה אותם. אני מרגישה שהיתה לי הזכות לעזור להם לצאת לחירות הזאת”.
אמנם הליך הפונדקאות מגובה במסמך משפטי, אך בנוגע ליום שאחרי אין חוקים. כל זוג הורים וכל אם פונדקאית רשאים להחליט האם הם מעוניינים להישאר בקשר או לא. במקרה של פרץ, לא היתה בכלל שאלה. היא והאמא נשארו בקשר טוב, ואפילו הבנות של פרץ הגיעו למפגש עם התינוקת כדי להכיר אותה. כיום, השתיים מדברות והיחסים ביניהם אישיים ופתוחים. “אחרי הלידה דיברנו יום אחד בטלפון, והאמא שאלה אותי ‘איזו מהממת יצאה לנו?’, עניתי לה שכן, הצליח לכם. היא צחקה ואמרה לי ‘שאמרתי לנו התכוונתי לשתינו'”.
לאחר הלידה, מה שהיה נראה כמו סופו של תהליך ארוך, היתה זו למעשה רק ההתחלה. “אני זכיתי בעצמי. אני מרגישה שילדתי את עצמי באיזשהו אופן. מצאתי את הייעוד שלי בחיים ואת הדבר שהנשמה שלי מבקשת לעשות”. מאותו היום, פרץ חיה ומגשימה את עצמה בכל יום מחדש. בימים אלו, שוקלת פרץ תהליך פונדקאות נוסף ואחרון (שכן הפונדקאות בארץ מוגבלת ל-2 הליכי פונדקאות, עד גיל 38), ועוד ילדים משותפים שלה ושל חיים. “הבנתי שזה מסע שלא דומה לשום דבר אחר במשמעות העצומה שלו, ואם אני יכולה שוב אני מתקשה לסרב. אם לא היתה מגבלה הייתי עושה את זה שוב ושוב”. בינתיים, היא ממשיכה להגשים את ייעודה ומסתובבת בין נשים, חושפת את עצמה ואת הסיפור הכל כך אישי שלה. היא שואפת להגדיל את קהילת הפונדקאיות בארץ, לשפר את תדמיתן וחשוב מהכל – לעזור לנשים להקשיב לעצמן ולמצוא את הייעוד שלהן. “הבנתי שאנחנו כנשים קיבלו מתנה, כל אחת מאתנו. במקרה המתנה שלי זו היכולת להרות בקלות וללדת בקלות אבל המתנה יכולה להיות כל דבר. ברגע שנדע להקשיב לעצמנו ולזהות את המתנה הזאת ואת המקור שלה, ברגע שנוכל לחלוק אותה עם מישהי אחרת – ככה אנחנו מרוויחות את ההגשמה העצמית שלנו וגם הופכות את העולם למקום טוב יותר”.
