“גם אם רואים שחור, אפשר להמשיך להיות שמחים ומאושרים”, כך כתב בחודש שעבר סמ”ר יהודה פרסי בן 26 מרמלה, כאשר חגג “פצימולדת”, כינוי לציון היום בו נפצע ברצועת עזה. בעקבות הפציעה, איבד יהודה את הראייה בשתי העיניים – מה שלא מפריע לו לחגוג את החיים ולהמשיך לחייך. מחר (שבת) י”ז בכסלו, יצוין זו השנה השלישית יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה. עבור הפצועים, שמתמודדים יום-יום עם הפציעות הפיזיות והנפשיות, היום הזה מסמן ציון דרך מאז הפציעה ששינתה את חייהם.
הסיפור של פרסי מתחיל ב-10 בנובמבר 2012, בגבול רצועת עזה. זה היה האירוע שהחל את מבצע “עמוד ענן”. במהלך פעילות “סגירת ציר” בה שימש פרסי כנהג בחטיבת גבעתי, נפגע הכוח מטיל נ”ט שחדר את הרכב וחצה אותו לכמה חלקים. פרסי ומפקדו נפצעו קשה, ופונו לבית החולים סורוקה כאשר פרסי סובל מפציעות ראש וגפיים רבות. לאחר ניתוח ממושך וארבעה ימים בהם היה מורדם, הוא התעורר – בניגוד לתחזיות הרופאים – והצליח להזיז את כל חלקי גופו. את האירוע עצמו שהוביל לפציעתו הוא לא זוכר, וגם לא את הימים שקדמו לו.
ברגע אחד, משתנה קולו האופטימי של פרסי והוא משתף בחוויה הקשה. “באחד הימים כשכבר חזרתי לעצמי מהבלבול, אחרי שיקום בסורוקה ובתל השומר, ישבתי במרפסת לעשן סיגריה עם אבא שלי. שאלתי אותו ‘אבא, מתי יורידו לי את התפרים מהעיניים? הגיע הזמן לא?'”, אביו שתק, הוא לא ציפה לשאלה הזאת וחשב כי יחכו לרופאים שיבשרו את הבשורה הקשה. לאחר כמה דקות, היה זה אביו שסיפר לו כי מאור עיניו לא יחזור אליו בגלל הפציעה הקשה. “באותו רגע נכנסתי לחדר ולא רציתי לשמוע כלום, לא רציתי שאף אחד יפנה אליי”, מספר פרסי ומוסיף צחוק קל בסיום.
החיים שאחרי
“זו המציאות וחייבים להשלים איתה. פעם אחרי פעם הלכתי לשירותים וחטפתי מכה מהמשקוף, עד שהצלחתי”, מספר פרסי על ההתמודדות היומיומית שמלווה את שגרת חייו. מאז, הוא למד להתמודד עם הפציעה. בעזרת גוף חיצוני שמסייע לעיוורים ללמוד על החיים החדשים שלהם, שיקם פרסי את חייו. כיום, הוא מכין הרצאה על סיפורו ומחכה לכלב נחייה שילווה אותו. הוא מספר כי הזווית בה הוא מסתכל על החיים השתנתה נוכח הנסיבות. הוא שמח על כך שרק מאור עיניו נלקח ממנו, ולא החיים עצמם. מבט קצר בעמוד הפייסבוק שלו מוכיח שוב, כי הוא אדם שמח, שמזכיר לכולם סביבו לומר תודה על מה שיש.
“לפעמים אני לא מאמין עד כמה אני אוהב את ארץ ישראל”
רב סרן יובל תלמי, בן 67 מקרית גת, נפצע במלחמת ההתשה בשנת 1969. כאשר סיים קורס קצינים בבה”ד 1 עם לא אחר מאשר בנימין נתניהו, הועבר ישירות ליחידה בגדוד התותחנים. בתפקידו כקצין תצפיות קדמי היה צריך לזהות יציאת ארטילריה לכיוון ישראל, סמוך לתעלת סואץ. “באחת מן הפעמים הכניסו אותי לטנק כדי לקדם את האפשרות שלי לראות את המצרים, התקרבנו לתעלה ואז קיבלנו פגיעה ישירה מטנק המכונה ‘משמיד טנקים’. נפגעתי קשה מאוד ופוניתי לבית חולים”, הוא מספר לספירלה. את השיקום העביר תלמי בבית חולים “תל השומר” ולאחר מכן בבית הבראה בנהריה.
הפציעה הקשה לא שכנעה את תלמי לעזוב את הצבא וכעבור חודש וחצי, מצא עצמו בחזרה בגבולות הלחימה. “באותם זמנים היינו ממש מחויבים רוחנית ונפשית לקחת חלק במלחמות, חזרתי לגדוד אפילו שהפרופיל שלי לא אפשר לי להישאר בצבא. חתמתי על כך שאני מתנדב”, הוא מספר בגאווה. תלמי שירת כחייל בסדיר ובקבע במשך עשר שנים, ועשר שנים נוספות במילואים בהן היה מג”ד בתותחנים.
מאז שהשתחרר ועד היום, מסייע תלמי לנכי צה”ל לקבל את הזכויות שמגיעות להם על פי חוק. הוא גם זה שהביא את שלוחת בית הלוחם לקרית גת ולאחר מכן לשאר יישובי הדרום. כדי לעזור לנכי צה”ל אחרים שמתקשים לעמוד על זכויותיהם, למד תלמי באופן מדוקדק את הזכויות המגיעות לנכי צה”ל. הסיוע שלו מתחיל בכך שהוא עצמו הולך לוועדות השונות במקום הנכים שמבקשים את עזרתו ודורש עבורם את המגיע להם. “בקרית גת וביישובים הסמוכים יש יותר מ-300 נכי צה”ל, חלקם לא יודעים את הזכויות שלהם או שהם לא יודעים איך להתמודד מול הביורוקרטיה, אני לוקח את המושכות לידיים”, אומר תלמי בקול חזק ובטוח. הוא מוסיף כי העזרה לא מסתיימת בכך ואם הם צריכים עזרה נוספת אפילו בדברים הקטנים כמו תשלומי ארנונה, הוא שם בשבילם. “אני מוצא בזה המון המון סיפוק, בגלל זה אני עושה את זה”, הוא מסכם.
במשך השנים הפך יובל למדריך טיולים. האהבה העזה שלו לארץ ישראל מאפשרת לו ללוות טיולים רבים, בהם גם כאלה המיועדים לנכי צה”ל. פעם בחודש הוא מארגן טיולי מורשת בארגון נכי צה”ל שנפרשים על פני 50 ק”מ ביום אחד, בכל רחבי הארץ. לדבריו, “אם נפרסם עכשיו טיולי מורשת, תראי שישר יירשמו לפחות 50 אנשים. אני אוהב את זה ואני מרגיש שהם אוהבים שאני המדריך שלהם”.
ניצחון הנפש
דרור צימרמן, בן 31 מירושלים והיום מתל אביב, נפצע קשה מאוד ב-2005, כמה חודשים לפני פרוץ מלחמת לבנון השנייה. הפציעה של צימרמן היתה פיזית אך בעיקר נפשית. כאשר היה חייל בגדוד נחשון של חטיבת כפיר, התקבלו התראות על מחבלים. הצוות של צימרמן הקים מחסום ביציאה מטול כרם שביהודה ושומרון. בזמן שבדקו את אחת המכוניות, הפעיל המחבל את המטען. צימרמן נפגע קשה מאוד וחברו נהרג. “נשרפתי בכל הגוף. הגוף התמלא ברסיסים”, הוא מספר לספירלה על הפציעה הקשה.
על השאלה כיצד הוא מתמודד היום עם הקשיים, הוא משיב בקול כואב. לדבריו, לפציעה הפיזית הצטרפה הפגיעה הנפשית, הפוסט-טראומה, שגרמה לו נזק משמעותי. “עד לפני שנה לא יצאתי כמעט מהבית. בשנה האחרונה עברתי תהליך עם עצמי ומה שעזר לי במיוחד היה הספורט. היום אני הרבה יותר עצמאי, מצאתי את האהבה שלי לספורט”, מספר צימרמן בתחושת ניצחון אישי גדול.
כיום, החלום הגדול שלו הוא להיות מאמן כושר. הוא רוצה להראות לאחרים איך מהמקום הנמוך ביותר אפשר לעלות גבוה. “הייתי במקום שאף אחד לא רוצה להגיע אליו וצמחתי משם, אני חושב שאני יכול לתת השראה להרבה אנשים”, מסביר צימרמן. לשאר נכי צה”ל שנפגעו בנפש, הוא שולח מסר ואומר: “הם אף פעם לא לבד ושלא ישאירו את זה לעצמם. חשוב לדבר ולהוציא, לחפש את האדם שאפשר לשתף איתו את התחושות הקשות. פוסט טראומה זה דבר שנשאר פורץ וחודר למקומות הכי כואבים”, מסיים צימרמן את השיחה בתחושה כואבת, אך אופטימית.
משנת 2014 הכירה המדינה ביום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה כיום רשמי. אורן אקרמן, יושב ראש מחוז הדרום של נכי צה”ל, מספר כי היוזמה ליום ההוקרה הגיעה מהדרום. היוזמה החלה כפעולה מקומית של תנועה הנוער בני עקיבא, לאחר מפגש עם נכה צה”ל מירוחם. יום ההוקרה הראשון נערך כפיילוט בערי הדרום לפני כמה שנים, ולאחר מכן הפך רשמי וארצי. “האירועים נפרסים בכל רחבי הארץ בשיתוף פעולה של כמה גופים והרבה אנשים, במטרה להגיד תודה לנכי צה”ל ונפגעי פעולות האיבה”, מספר אקרמן. אירועים רבים כמו טקסי בית ספר, פעילויות ספורט וסיפורים אישיים, נערכים ברחבי הארץ בתקופה שלפני ואחרי יום ההוקרה, ובשיתוף גופים וארגונים רבים שמשלבים את פועלם למען היום המיוחד. האירוע המרכזי התקיים אתמול (חמישי) בבית הלוחם בתל אביב, במעמד הנשיא. ב-23 בדצמבר יתקיים בבאר שבע מסע אופניים שייצא מאצטדיון טרנר בשילוב נכי צה”ל והקהל הרחב.
