כשחייל צה”ל נהרג, מקבלת משפחתו הודעה רשמית מהצבא וזוכה לתמיכה וליווי נפשי לאורך הדרך. אולם, בנות הזוג של החללים לרוב שומעות על נפילתו רק בדיעבד, ממשפחת החייל או בכל דרך אחרת, והאובדן העצום שגם הן חוו לא מקבל הכרה מהמדינה או מגופים רשמיים.
“אלמנות ללא טבעת” הוא שמו של פרויקט שהוקם לפני כשנה, אשר שם למטרה להעלות את המודעות לבנות הזוג של החללים. במסגרתו, נשים העלו לפייסבוק תמונה של ידן, עליה מצוירת טבעת בעט שחור, וקראו לגולשים להצטרף אליהן. הנשים מחו על היחס של משרד הביטחון אליהן, מאחר שאינן מוכרות כאלמנות צה”ל כי לא היו נשואות לחיילים שנפלו.
את הפרויקט יזמו קבוצה של ארבעה סטודנטים מהמכללה למנהל. אחת מיוזמות הפרויקט, עדי טייג, בת 25 מתל אביב, מספרת כי במסגרת התואר בתקשורת, למדו קורס שעסק במדיה הדיגיטלית: “התבקשנו ליצור מהלך תקשורתי ברשתות הדיגיטליות שנוגע באג’נדה שחשובה לנו”, היא מספרת ומוסיפה כי “בחרנו בנושא החברות, אותן חברות שלא קיבלו הכרה מצה”ל וזה התבטא בכך, בין היתר, שלא קיבלו הודעה מסודרת על מות אהובן”. טייג מספרת כי המטרה היתה להעלות את המודעות לנושא דרך הרשתות החברתיות, “אנחנו מאוד גאים בחשיפה שנוצרה ומעריכים כל לייק ושיתוף. בזכות כל אותם משתפים ותומכים הצלחנו להגיע לתפוצה רחבה מאוד, לטלוויזיה, לעיתונים, לחברות כנסת ועוד”.
נעמה פוקס, בת 25 מתל אביב, איבדה את בן זוגה שחף בתאונת דרכים בעת מילוי תפקידו. שחף שפריר ז”ל, בן 27 במותו, היה לוחם יס”מ בירושלים, ושירת ביחידת האופנועים. “שחף ואני יצאנו שבע שנים. הכרנו כשאני הייתי בת 16.5, הוא היה חייל בן 19”. מספרת נעמה. שניהם גדלו בקרית שמונה, אך לא הכירו לפני בגלל הפרשי הגילאים. חברה משותפת היא זו שלבסוף הכירה ביניהם, והם החלו לצאת, “התפתחנו אחד עם השני, גדלתי איתו, התעצבנו ביחד, השתנינו ביחד, עברנו דברים ביחד”. כחודש וחצי לפני התאונה הציע לה שחף נישואין.
שחף נהרג ב9.6.2015, בדרכו חזרה מפעילות מבצעית כאשר רכב על אופנוע יחד עם לוחם נוסף שנהג, “האופנוע החליק ושחף נפצע אנוש, הגיע לבית חולים במצב מאוד קשה, לא ראו הרבה סיכויים שהוא יצא מזה”, מספרת נעמה. שחף פונה במצב אנוש לבית החולים שערי צדק, שם מת מפצעיו.
נעמה מספרת כי התאונה אירעה בסביבות השעה 11:30 בבוקר, בעוד היא התקשרה אליו ב-12:50, “לשיחה רגילה של מה שלומך, כי לא דיברנו כמה שעות והיינו מדברים הרבה”. עד אותו רגע לא ידעה דבר על התאונה, למרות ששחף היה כבר כמעט שעה בבית החולים. “התקשרתי ישר לחבר שלו שידעתי שאמור לעבוד איתו באותו היום. חבר שלו ענה לי, הוא לא ידע שאני לא יודעת”. נעמה מספרת כי אותו החבר היה איתו בבית החולים, “הוא אמר לי ‘מה לא שמעת?’, אז שאלתי אותו מה קרה והוא אמר שהכל בסדר, ששחף נפל מהאופנוע וקיבל שריטה ושהם בבית חולים”. החבר אמר לה כי הוא כבר חוזר אליה וניתק את הטלפון, “ישר התקשרתי לעוד חבר של שחף, זה לא קנה אותי מה שהוא אמר. המפקד של שחף ענה לי: ‘נעמה זה המפקד של שחף, הוא עבר תאונה קשה’, וביקש ממני להגיע לבית החולים”.
לעומת הצבא, נעמה אומרת שבמקרה שלה האירוע היה שונה, כיוון שבמשטרה כל עניין בנות הזוג הוא הרבה יותר משפחתי בגלל שמדובר באנשים שעובדים בה, “כולם ידעו שאני קיימת”. נעמה משתפת שהיה לחץ והלם מאוד גדול בעקבות התאונה, “זאת היתה תאונה מאוד קשה שקרתה בכניסה לירושלים, אז היא חסמה את כל הכניסה לעיר”. מלבד זאת, היא מספרת כי שחף היה אדם מאוד אהוב ומוערך ביחידה, ולכן כולם עזבו את כל מה שהם עשו והגיעו אליו לבית חולים, “אני בעיקר חושבת שהבלגן הזה הוא מה שמנע מאנשים באמת להגיד רגע איפה נעמה, בוא נדאג שהיא יודעת”. אולם לטענתה, זה לא סותר את המחשבה כי צריכה להיות איזושהי מערכת שדואגת לעניין החברות, “אני לא יודעת איך הייתי מגלה את זה, ואני חושבת שזה יכול היה להיות בדרך הרבה יותר קשה”, היא אומרת ומוסיפה כי “זה היה כבר בחדשות ששוטר יס”מ נפצע בתאונת אופנוע, הייתי מתה רק מלראות את זה בחדשות”. נעמה אומרת כי לא היה לה כעסים כלפי המשטרה, ומאותו הרגע שגילתה הם התנהלו מולה כמה שיותר, “למרות שאני רק ארוסתו”. אולם, היא חושבת כי יש עוד לאן לשאוף, בעיקר עבור הבנות, שלצערה עוד יבואו אחריה.
בישראל פועלת עמותה בשם “הותיר אחריו חברה – העמותה לתמיכה נפשית לחברות חללי צה”ל”. העמותה נוסדה ב-1998 כדי ללוות בנות זוג של חללי צה”ל, ולהעניק להן תמיכה נפשית להתמודדות עם האובדן. נעמה מספרת כי העמותה נתנה לה תמיכה מאוד גדולה, “הרגשתי שיש לי על מי להישען”. לדבריה, רק שם הרגישה שבאמת מבינים אותה, “את יכולה לבכות להורים שלך, לחברות שלך, אבל את מרגישה שאנשים לא מבינים את מה שאת עוברת, אז למה לבכות להם? אז הם יגידו אוי מסכנה איזה דבר נורא, אבל הם לא יבינו, וברגע שאת בוכה למישהי שמבינה בדיוק את מה שאת מרגישה והרגישה את אותו הדבר, זה מרים אותך”. לדעתה יש עדיין צורך בהכרה כמו תמיכה נפשית שהמדינה תממן לכל אחת המחברות, “זה גם משהו שהוא חשוב לדעתי, ונדרש”.
נעמה איבדה את בן זוגה לפני כמעט שנתיים, אולם בישראל קיימות בנות רבות שאיבדו את אהובן לפני זמן רב יותר, כשעמותות כמו “הותיר אחריו חברה” כלל לא היו קיימות, והמודעות לנושא היתה כמעט אפסית. נירית זלצברג עלומי, בת 53 מהיישוב עדי, איבדה את בן זוגה סיון ב-12.6.1985. סיון אורלובסקי, בן 21 במותו מקיבוץ רביבים, התגייס לצה”ל בשנת 1983, ושירת בחיל השריון. סיון עמד לפני סיום קורס מפקדי טנקים, אך נהרג בתאונת אימונים.
“הכרנו בשנת שירות, שנינו היינו קומונרים בנוער העובד והלומד”, מספרת נירית. הם יצאו במשך 3 וחצי שנים, “זו היתה חברות מאוד אמיצה וחזקה”, היא אומרת, “זה היה מאוד רציני. אם הוא היה חי אני משערת שעוד היינו ביחד”. באותה תקופה שירתה נירית בחיל האוויר, אבל במקרה באותו לילה שבו הוא נהרג היתה באפטר בביתה. היא התגוררה בקיבוץ בית העמק, ומספרת כי הגיעה בבוקר למחרת למרפאת הקיבוץ, “הייתי צריכה משם משהו, לא זוכרת אפילו מה, ופתאום אבא שלי הגיע, חסר מילים, היה לו מאוד קשה לספר לי. לא הבנתי שאני בסרט הזה”. נירית מספרת כי עד היום היא בקשרים עם ההורים של סיון, “הם כמו הסבא וסבתא של הילדים שלי. אנחנו השכלנו ממש לשמור על קשר, וגם עמית בעלי מדהים איתם, והם מדהימים איתו. באמת יש קשר מאוד מאוד הדוק וחם שנשאר כל השנים”.
לנירית, כמו לנעמה, אף גוף רשמי לא הודיע על מותו של אהובה. נירית מספרת כי לא קיבלה תמיכה מהמדינה או מאיזשהו גוף רשמי, “נפגשתי איזה פעם אחת עם מישהי, אבל זה היה באופן פרטי”. היא אומרת שכיום, כעובדת סוציאלית, זה דבר שהוא הכרחי בעיניה, “אני מבינה כמה זה חשוב”. נירית אומרת כי זה היה משבר נורא, ושלקח לה המון שנים להתאושש ממנו, “רק חמש שנים אחרי שהתחתנתי הלכתי לטיפול. לא עשו איתי עיבוד אבל, ואני חושבת שזה דבר הכרחי לבנות שרוצות אחרי זה להתגבר על הדבר הזה ולהקים חיים. אני באמת חושבת שהיה צריך להקים קבוצה לבנות שאיבדו חברים, או באמת מישהו שייתן מקום ולגיטימציה לכאב הזה”. לדבריה, “יש לזה חשיבות מאוד גדולה. אני חושבת שזה היה מקל עליי מאוד את הכאב הגדול של האובדן”.
