חיילים מתארחים בגן היובל בראשון לציון ביום הזיכרון. צילום: הנהלת גן היובל

להיות ילד במדינה למודת מלחמות

להסביר שלא כל החיילים מתים, לדבר על הצפירה ולקשור יחד את יום הזיכרון ליום העצמאות – מומחים מנתחים את הדרכים להסביר לילדים את יום הזיכרון  

בנה בן התשע של יעל נבו חזר מבית הספר ושאל אותה אם גם הוא ימות כשיהיה חייל. נבו, אמא לשניים בת 35 מראשון לציון, נאלמה דום. "העיניים שלי הוצפו בדמעות ולא ידעתי בכלל איך לעכל את השאלה. ידעתי שאם הוא יראה אותי בוכה הוא יילחץ מהתגובה שלי. ברגע שהתעשתי הסברתי לו שלא כל חייל מת בצבא, ושהצבא מורכב מכל מיני תפקידים, יש מסוכנים ויש כאלה שפחות או לא בכלל, ושיש לו מספיק זמן לחשוב מה הוא ירצה לעשות בצבא. ובכל מקרה אמא תהיה גאה בו על כל תפקיד שהוא ירצה להיות". נבו מספרת כי חשש להראות לבנה את ההלם בעקבות השאלה. כמו נבו, הורים רבים אינם יודעים כיצד לגשת לנפש הצעירה של ילדיהם, וחוששים מיצירת טראומה עבורם עקב חוויות יום הזיכרון והסבר לא נכון שלו.

פרופסור אמנון אברמוביץ, המתמחה בבריאות הנפש בילדים עד גיל 18, סבור שנבו ענתה תשובה מעולה. לדבריו, עצם זה שהיא לא נתנה לשאלה לשתק אותה, וענתה לילד בצורה קרה אך מחבקת של "אמא תהיה גאה בך" זו ההתנהגות האידיאלית, "זה יום שהוא פשוט קשה לכולם. בלי יוצא מן הכלל, הילדים הרי הם כמו ספוג שסופג את כל מה שרואים מסביב, הם רואים את אמא או אבא מזילים דמעה ומרגישים צורך לחקות אותם. הם מרגישים קצת עצב וזה משפיע עליהם גם כן". פרופ' אברמוביץ חושב שצריך להקדיש ליום הזה תשומת לב. לדבר על כך שלובשים חולצה לבנה לגן או לבית הספר, ולהסביר שבזכות יום הזיכרון חוגגים למחרת את יום העצמאות, "כן לתת דגש בבית על מה היה בגן או בבית הספר, ומה הילד חש בטקס. אבל, וזה אבל חשוב, אל תתנו לילד להיות בתוך העצב הזה כל היום". הוא מוסיף ואומר כי "אם הוא רוצה לשחק – אפשרו לו. צריך להבין שלילד יש מכסה שהוא יכול להכיל. הסבירו לו שאי אפשר לשחק בחוץ בגינה אבל מותר לו לשחק במחשב או בכל דבר אחר שירצה בתוך כותלי הבית".

קברי חללי צה"ל ועליהם דגלים בהר הזיתים בירושלים. צילום: אבי אוחיון, לע"מ

ד"ר רוזה שוורץ, פסיכולוגית קלינית לילדים באזור המרכז, אומרת כי "המציאות של מדינת ישראל מאז ומעולם לא היתה שלווה ולכן לא ניתן להתעלם מעצם יום הזיכרון ומהמשמעות שלו. אבל כן, לא צריך לרדת לרזולוציות שהילד לא יכול להכיל". פרופסור אברמוביץ אומר כי "אסור להתכחש למוות מכיוון שזה דרך הטבע. לא צריך לצייר את המוות כדבר שחור ואפל כמו שאנחנו המבוגרים מבינים אותו, אבל צריך להסביר לילדים שמוות הוא חלק מהחיים". פרופ' אברמוביץ מוסיף כי "נכון, למות במלחמה זה לא דרך הטבע. אך הניסיון להסתיר מהילדים את הדברים העצובים בחיים, בהם המוות, עשוי לפתח בעיות בגיל מאוחר, בו הילד מגלה מה קורה כשמגיעים לסוף הדרך בחיים". לדבריו, התלחששות וניסיון להסתיר דברים מהילדים יוצר אצלם חשדנות וסקרנות כאחד, "הסקרנות הזו עשויה לעלות לנו ביוקר, כשהילד יצרוך את התוכן באופן עצמאי בלי תיווך של אדם בוגר, ושם תהיה הבעיה חמורה יותר". פרופ' אברמוביץ ממליץ לשבת ולדבר עם הילד, לחשוף אותו למהותו של יום הזיכרון, ובכך להשקיט את יצר הסקרנות שלו.

ד"ר שוורץ מייעצת תחילה לדבר עם הילדים על הצפירה שתושמע שלוש פעמים בהפרש של שמונה ימים. "תחילה, יש להסביר להם שזוהי לא אזעקה, במיוחד באזורים בארץ בהם אזעקות מגיעות בתדירות גבוהה. לאחר שמסבירים על ההבדל, אפשר לספר למה חשוב לעמוד בצפירה. הרבה ילדים מוצפים במבוכה בזמן הצפירה ולכן יש להסביר לילד שלא מקובל לדבר בזמן העמידה, וגם לא לצחוק. אך אם הוא חש שאינו מסוגל לעמוד בזמן הצפירה מבלי לצחוק כדאי שייצא מחלל הכיתה".

חיילים מתארחים בגן היובל בראשון לציון ביום הזיכרון. צילום: הנהלת גן היובל

טבעם של ילדים הוא לשאול שאלות, אשר פעמים רבות דוחקות אותנו המבוגרים לפינות שהן לא תמיד נעימות לנו. גם יום הזיכרון עשוי להביא איתו שאלות רבות איתן לא תמיד יהיה נוח להתמודד. אך במקרה של יום הזיכרון ממליצה ד"ר שוורץ שלא להראות לילד את הקושי שבשאלה שלו, ולא להשקיטו באמרות כמו "כשתגדל תבין" או "זה לא לילדים". לדבריה, אמירות כאלה עשויות להרתיע את הילד ולהכניס אותו לטראומה בשל העובדה שנחשף לתוכן שלא לגילו, או שהוא עשוי להיכנס לחרדה מהבלתי נודע. "זה בסדר לחשוב כמה שניות על תשובה כשהילד שואל, אבל יש לענות עליה. בסבלנות בלי לנדב מידע ממש מפורט", היא אומרת. פרופ' שוורץ מוסיפה כי יש להתאים את הדברים לילדים. ילדים בגילאי גן וגם בכיתות א'-ב' לא יבינו מושגים מורכבים כמו "מלחמה עקובה מדם" או "בשר תותחים".

המלצתו של פרופסור אברמוביץ היא "לדבר אל הילדים כמו לאנשים קטנים, ולא כמו לילדים. ככל שתנסו לשחק את המשחק של ההכחשה, כך תיצרו אפקט הפוך. שבו עם הילד וצפו בטלוויזיה בתוכן שמיועד לו. ילדים בגילאים מתבגרים 15 ומעלה בערך יכולים כבר לצפות בסרטי תיעוד". הוא מוסיף כי אפשר לשבת עם הילדים ולקרוא שיר שמתכתב עם יום הזיכרון, לנתח אותו ולדבר עליו ועל התחושות שהוא מעורר בהם. מעל הכל, פרופסור אברמוביץ אומר שיש לעשות הכנה מוקדמת, לא לקום ביום הזיכרון, לחכות שהילד יחזור מהגן או מבית הספר ואז להנחית עליו מידע מורכב, "כן, חשוב להתחיל לדבר על זה ישר אחרי יום השואה. להסביר את המהות של יום הזיכרון ולא לשכוח להזכיר את יום העצמאות. להסביר על המעבר הזה שאנחנו הגדולים קוראים לו משואה לתקומה. להסביר לילד שאנחנו חיים במדינת ישראל וזה הבית שלנו, אבל אנחנו זוכרים ומנציחים את מי שלא יוכל לחגוג אתנו ביום העצמאות".

טקס יום הזיכרון בבית ספר הניסוי, ירושלים. צילום: יסמין רמון

לטענתה של נבו, טקסי ערב שירי לוחמים בערים הגדולות הם פחות רלוונטיים לילדים, "אני יכולה להגיד שזה קצת מעצבן אותי כשחברות לוקחות את הילדים לאמפי פארק לערב שירי לוחמים. זה לא מכבד את המעמד, ואי אפשר לכעוס על ילד שמשעמם לו בערב כזה והוא מפריע לשאר הקהל מתוך שעמום". היא מוסיפה ואומרת כי "מי יתווכח שרוב שירי יום הזיכרון הם שירים ישנים, וזה משהו שפחות מדבר לילדים. אני בעד להחדיר בהם תרבות, אבל אלו שירים שהם ייחשפו אליהם בלאו הכי בעוד כמה שנים, לא צריך להמאיס את זה עליהם". נוסף על כך, היא חושבת כי אלו ערבים בקנה מידה גדול מדי, וכי כדאי לקחת את הילדים לטקס מצומצם יותר באחת האנדרטאות בעיר, "שם יש עוד ילדים, ומי שמופיע בו הם ילדים בעצמם. זה משהו שהילדים יכולים להתחבר יותר, ולא ללכת לאיבוד – פיזית וגם מחשבתית".

מוריה גולן, גננת זה שמונה שנים בגן פרטי, מספרת כי "אחת הגננות אצלנו היא אם שכולה, והקושי הוא עצום. מצד אחד היא חברה לעבודה ואנחנו רוצים להרעיף אהבה ולחזק אותה, וגם צריך להיות חזקים מספיק בשביל הילדים. החלטנו לפני שלוש שנים שהדרך להעביר לילדים את המסר הוא להמחיש להם. ככה ילדים מבינים הכי טוב. כבר שלוש שנים שבכל יום הזיכרון מגיע חייל לגן, מדבר קצת עם הילדים מספר להם מה התפקיד שלו בצבא. הם  אמנם יותר מתרגשים מלראות חייל על מדים מאשר את הסיפור, אבל זו המחשה מעולה, שהם גם רואים שלא כל החיילים מתים. בגלל עודף האינפורמציה המוזרמת אל הילדים בימים האלה הם מקשרים חייל ומוות יחד, ואם נכנסים לראש של הילד זו מחשבה קשה מאוד, במיוחד אם יש לו אחים או בני דודים חיילים. בסוף אנחנו תמיד שרים את התקווה יחד עם החייל האורח ומחלקים להם דגלי ישראל קטנים. ומבחינתנו זה המעבר שלהם מיום הזיכרון שהסימן הראשי בו הוא חיילים, לבין יום העצמאות שמסומן עם דגל ישראל כחול-לבן".

אודות

המלצת קריאה

סיפורה של האישה שמרקידה ילדים עם מוגבלויות בכיסא גלגלים

כשהייתה בהיריון שני אובחנה לימור דרי בטרשת נפוצה. ב-19 השנים שחלפו מאז היא הצליחה להתגבר על הקשיים שכרוכים במחלה והקימה בכוחות עצמה, כשהיא מרותקת לכיסא גלגלים, חוג ריקודי עם לילדים עם צרכים מיוחדים