תמיד חשבתי שלי זה לא יקרה. כששאלו אותי אם אני משוגעת שאני עוברת לגור בעוטף עזה ובוחרת דווקא ללמוד במכללת ספיר, עניתי שלי זה לא יקרה. בשלוש השנים שאגור פה לא תהיה מלחמה. לא בגלל שהדם שלי חשוב יותר משל אנשים אחרים, אלו שנולדו פה וגרו פה כל חייהם – אלא בגלל שלא הכרתי את המציאות הזאת וגם לא רציתי להכיר. מעולם לא היו לי חברים מהאזור, לא שירתתי כאן בצבא ולא יצא לי לטייל פה. מה שכן הכרתי היה מהחדשות, שם מראים לנו מציאות אחרת, מפחידה, מלחיצה ושונה ממה שבפועל קורה פה. אנשים שלא מכירים את האזור, כמוני לפני שנתיים וחצי, חושבים שחיים פה את המלחמה באופן תמידי. אז זהו שלא. בשגרה אתה לא חי את המצב הביטחוני, אתה חי את חייך בשלווה ובשקט, כנראה שיותר ממקומות אחרים במדינה שלנו. יתרה מכך, אני יכולה להגיד באמת ובתמים שקיבוץ כפר-עזה, בו בחרתי לגור בשנים האחרונות, אומנם נמצא 1.92 ק”מ מהגבול, אך הוא אחד מהמקומות הרגועים ביותר שבו גרתי. פה הזמן פועל קצת אחרת, האנשים יותר אדיבים ונותנים לך תחושה שהגעת הביתה.
הזמן היחיד בו אני מרגישה את המצב הביטחוני מגיע כשאני מטיילת עם מרקו, הכלב שלי, על גדר המערכת. אנחנו הולכים בצמוד לגדר של הקיבוץ ורואים את סג’עיה לנגד העיניים. פעמים רבות במהלך השנתיים וחצי האחרונות הייתי מסתכלת לצד השני ותוהה לעצמי מה בדיוק קורה שם ואיך לעזאזל אני רואה אותה כל כך מקרוב ובבירור ואין לי את האופציה להגיע אליה. לפעמיים עננה של עשן כיסתה את האזור, לפעמים נשמעו קולות של ירי או פיצוצים ועדיין כלום לא הפחיד אותי, לא באמת. עד שהתחילו הפרסומים על צעדת הפלסטינים לגבול. “בסוף השבוע הקרוב תחל ברצועת עזה תקופה של כחודש וחצי בה מתוכננות מספר צעדות לגדר הרצועה”, נכתב בהודעה שנשלחה אלינו מהקיבוץ ואף הוסיפו: “האירוע אמור להגיע לסיום בצעדה המונית אל הגבול המתכוננת ל-15.5.18”. לראשונה הרגשתי את הפחד. בעיקר את הפחד מהלא נודע. אף אחד לא ידע באמת מה לצפות ואני ידעתי שאני לא נשארת בקיבוץ בשביל לגלות את זה. אז ארזתי את הפקלאות וחזרתי לאמא ואבא.
עד כה הצעדות עברו יחסית באופן רגוע ולא הורגשו פה באזור. בשישי בחג הפסח, בזמן מאורעות הצעדה לגדר בפעם השנייה, הייתי בזולה עם חבריי מהקיבוץ בחוף זיקים ולא ראינו או שמענו כלום, פשוט נהננו מהשקט, כמו בכל מקום אחר. אך כשחוזרים לשגרה מרגישים באווירה הכללית שכולם דרוכים ושיש לחץ באוויר. השמיים פה לא שקטים והנוכחות הצבאית רק הולכת וגוברת. השיא מבחינתי הגיע בלילה שבין רביעי-לחמישי בשבוע שעבר. בערך מהשעה 1:30 בלילה התחילו להישמע שלוש אזעקות ברצף. בן הזוג שלי נכנס לחדר השינה עם מרקו ואני התעוררתי משינה. לא מבינה מה קורה סביבי, יודעת שזו המציאות אבל ממש מקווה שזה חלום. אזעקה ראשונה, אזעקה שנייה… ואני כבר אוכלת סרטים שהן לא עומדות להסתיים. בבוקר קמתי להודעה מהקיבוץ בה נכתב: “אתמול בלילה הופעלה אזעקת צבע אדום בעקבות ירי מקלעים מהרצועה. אחד הקליעים פגע בגג של בית מגורים בקיבוץ. לבית נגרם נזק קל. איש לא נפצע”.
הרגשתי שהחלום שלי על שלוש שנים של שקט מתחיל להתנפץ. פתאום זה קרוב אליי, אז זה מרגיש אמיתי יותר. “ידעת שאת עוברת לגור באזור הזה” אמר לי בן הזוג שלי. “מה חשבת שיקרה?”. והוא צדק. ידעתי שאעבור לגור באזור הזה. הכרתי אותו רק מהחדשות ועדיין בחרתי בו וספציפית בקיבוץ כפר-עזה. אחת הבחירות הטובות שעשיתי בשנים האחרונות. אבל בזמן אמת, כשיש אזעקה, זה כבר לא רלוונטי מה ידעתי ומה לא.
מעטות הפעמים במהלך השנתיים וחצי האחרונות בהן נלחצתי או פחדתי. בהפסקות חשמל מדי פעם הייתי הופכת להיות קצת פרנואידית והיתה עוברת לי בראש המחשבה שפתאום מחבלים יצאו ממנהרה בקיבוץ. אבל מהר מאוד הייתי צוחקת על עצמי בלב. והנה אתמול מצאו מנהרה, בין החץ השחור לנחל עוז, כלומר, אזור כפר עזה. הנבואה לא הגשימה את עצמה וגם לא תגשים, כך אני מקווה.
בשבוע שעבר ציינו את יום השואה. מחר אנחנו עומדים לציין את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. מחרתיים אנחנו הולכים לציין 70 שנה למדינת ישראל. גם פה החיים ממשיכים כרגיל, גם כשיש מתיחות באוויר. כי ככה זה. עצוב לומר אבל זו המציאות שנגזרה על התושבים פה לחיות. אני עוברת אורח ומתקרב הרגע בו אעזוב. בין השאר בגלל שאני מבינה שלא אצליח לחיות פה בשקט, לא כשזה המצב. וחבל כי זה המקום שהכי אהבתי לגור בו בכל חיי. עוד כמה חודשים יסתיימו להם שלוש השנים שלי פה ואולי לי זה באמת לא יקרה ואסיים אותם בשקט. אבל עכשיו אני מבינה, שגם אחרי שלוש השנים האלה, זה לא הוגן שתהיה פה מלחמה. כי פה הזמן פועל קצת אחרת, האנשים יותר אדיבים ונותנים לך תחושה שהגעת הביתה.
