ליאור אליהו הודיע באחרונה שהוא פורש מנבחרת ישראל בכדורסל והוא לגמרי לא לבד – לא בארץ וגם לא בעולם. שחקנים שמיצו את פרק התרומה שלהם לנבחרת הלאומית אוחזים במיקרופון ומודיעים: “אני את שלי עשיתי”. ברשימה הזו חברים גל אלברמן, בופון, זלאטן ועוד רבים וטובים. כל אחד מהם מעוניין בהוקרת תודה והנצחת שמו בספר ההיסטוריה. רק שאותם ספורטאים שוכחים שכדורגל או כדורסל הם ענפים קבוצתיים שבהם האינדיווידואל, השחקן הבודד, הוא שולי והנבחרת היא העיקר. האגו שלהם מבקש לומר את המילה האחרונה כדי שחלילה לא יהיו עוד שחקן ברשימה הארוכה. אגב, אלו אותם כוכבים שכמה שנים לפני כן יצטטו את הקלישה הלעוסה “החלום שלי? לשחק בנבחרת”.
הנבחרת הלאומית היא פלטפורמה של שחקני הספורט השונים להעניק מעצמם לטובת המדינה, לטובת האוהדים, לטובת הענף שדאג להם לעבודה בתחום שהם כל כך אוהבים וזה שיסדר להם תעסוקה עד אמצע העשור הרביעי בחייהם. הפרישה מהנבחרת סותרת את כל הערכים שהנבחרת מייצגת. חשוב לציין כי הנבחרת לא רק דורשת אלא היא גם מעניקה. שחקני הנבחרות השונות אמנם לא מקבלים שכר עבור הייצוג הלאומי אך השתתפות במשחקי הנבחרת מזניק לרוב את שכר השחקנים בקבוצותיהם, מעלה את היוקרה שלהם ופותח בפניהם את השער לעולם הגדול. שם יוכלו למצוא את החוזה העתידי שלהם.
אז מה אני חושב שנכון לעשות? הדרך בנבחרת לא חייבת להסתיים באקט מסוים. אם השחקן לא מזומן לסגל הלאומי יכול להמשיך את הקריירה בקבוצתו והנבחרת תמשיך בשלה, כמו שעשתה עד עכשיו, בלי הצהרות מיוחדות. השחקנים לא חייבים להיות אלה שאומרים את המילה האחרונה אלא הנבחרת שתוכל לומר: “תודה רבה ולהתראות” לשחקנים שכבר אינם ראויים ללבוש את המדים הלאומיים.
הנבחרת הלאומית היא שריד אחרון בעולם הספורטיבי של התנדבות, נתינה והערכה. אל תכריזו על פרישה ממנה, אל תהרסו לנו את הספורט.
