אין-ספור האירועים שנערכים היום (חמישי) ונערכו אמש מכוונים בעיקר לציבור היהודי בישראל, למרות שלא לכולם חשוב לחגוג אותו. עבור אלה שאינם יהודים הצבעוניות שבטקסים ובהופעות מסתירה את העובדה שמדובר ביום שמעניק לאזרחים שאינם בני הלאום היהודי את התחושה שהם פחות שווים ולא משתייכים לאותו המעמד. ההבחנה הזו יוצרת קטגוריות חברתיות המפרידות בין אזרחי מדינת ישראל – הערבים והיהודים (נוצרת גם חלוקה פנימית בין יהודים שונים – ממוצא רוסי או ממוצא אתיופי ואחרים).
אם נתמקד בתפיסה הרווחת – הערבים כמיעוט נחשבים לאויב. בתחום התעסוקה הם לא זוכים ליחס הוגן ולא ממלאים תפקידים ציבוריים בכירים במוסדות נחשבים. תקרת הזכוכית ברורה ומתוחמת: רבים מהאזרחים הערבים משתלבים בעבודות ניקיון, מלצרות, שירות לקוחות או הוראה. הם יכולים לחלום על טייס מילדותם, אבל שאיפתם כמעט באופן וודאי, לא תזכה למימוש מאחר שהמדינה רואה בהם מקור סכנה שלא ניתן לתת בו אמון.
הניכור המוסדי שהאזרח הערבי חש מוביל אותו למצב שבו הוא משווה עצמו לאחרים ונע במעגל של תסכול. השוואה הזו יוצרת אצל האדם דימוי עצמי שלילי שגורם לו לעיתים לפעול בתוקפנות עקב תחושת חוסר ביטחון וההשפלה. התוקפנות המתפרצת לא נועדה לגרום נזק או להוות סכנה על ביטחון המדינה. היא נוצרה כדי לשנות את המצב הקיים ולקבוע כי אין הבדל בין האוכלוסיות השונות בישראל, שכן כולנו נופלים תחת ההגדרה “בני אדם”. לכולנו מגיע לחיות בכבוד ובשוויון.
אם מדינת ישראל מגדירה עצמה כמדינה דמוקרטית מדוע היא אינה מעניקה שוויון הזדמנויות לכל אזרחיה? פעם אבי סיפר לי שהבסיס לחיים טובים הוא לדעת לאהוב ולשדר אהבה לאחר בלי להבדיל בין דת, גזע או מוצא. את יום העצמאות לא אחגוג כי הוא מזכיר לי עד כמה אני זוכה למעט התייחסות, לא רק כאישה אלא כאישה מוסלמית-ערבייה. אני חוששת שבסיום התואר שלי לא אוכל להתקבל לעבודה במוסדות ממשלתיים ולא אזכה באפשרות לכהן בתפקיד בכיר במדינה. למרות העובדה שהשקעתי רבות בלימודים ונתתי את כל כוחי, בסופו של דבר אני עדיין מוגדרת כ”אחר”. הזר שלעולם לא ישתייך למדינה שהוא חי בה.
