מאת דנה אילוז
“היום זה משפחת שאול, גולדין או מנגיסטו – מחר זה יכול להיות כל אחד ואחד מכם”. במילים אלה מחה בכאב אבירם, אחיו של החייל אורון שאול, אחד מארבעת הישראלים המוחזקים בידי חמאס בעזה, בעצרת שנערכה ביום רביעי שעבר, ימים ספורים לפני הבחירות באמפי פארק בבאר שבע. כחמשת אלפים בני אדם הגיעו לעצרת שקראה להשבת אברה מנגיסטו וגופות החיילים הדר גולדין ושאול שנחטפו במבצע צוק איתן. בעזה מוחזק גם הישאם א-סייד, אך לפי מארגני העצרת, משפחתו בחרה שלא להשתתף באירוע. “אירוע נועד לעורר מודעות ולהעלות את הנושא לסדר היום ולשיח הציבורי. כשאני מדבר עם בני נוער בני 14-13 על השבויים בעזה, הם לא יודעים על מה מדובר – וזה עצוב מאוד”, הסביר אביעד כליפה, ממארגני העצרת עם מתן זמיר והזמר עידן עמדי.
האירוע נפתח רשמית בשעה שש בערב. כחצי שעה לפני צעדו ברגל מאות אנשים, בהם בני נוער וחיילים, לכיוון האמפי פארק, ונעמדו בטור לפתיחת השערים. בטור בלטו 75 תלמידי כיתות י’-י”ב שלבשו חולצות של עמותת “אחריי”, המעודדת מנהיגות בקרב חניכיה, שמתכוננים לצבא. עדי פסח, מדריך בעמותה, הסביר שהוא ראה בהגעה לעצרת חובה אזרחית. “אני מדריך בבת ים והגעתי יחד עם עוד מדריכים והחניכים שלנו ברכבת. היה אמור להיות לנו היום אימון וביטלתי אותו כי החלטתי שהעצרת יותר חשובה ממנו. באנו לתמוך בשחרור השבויים כי זה משהו עם חשיבות לאומית”. יובל ליס, מדריך אחר ב”אחריי”, הוסיף: “עברו חמש וחצי שנים מאז מבצע צוק איתן ועדיין יש לנו שני חיילים ואזרח חף מפשע שמוחזקים בידי החמאס ואין פתרון. את נעמה יששכר החזירו, אבל חיילים שקיפחו את חייהם כדי להגן על המולדת ועל האזרחים, בשבילם לא עשו את זה”.
אחרי השעה שש נפתחו שערי הכניסה לפארק ובאי העצרת נהרו פנימה. על הבמה הגדולה הוצב מסך גדול עם תמונה של שלושת השבויים. מתחתיה התנוססה סיסמת העצרת: “הפסקנו לשתוק – מחזירים את הבנים”. השורות הראשונות שבקרבת הבמה הוקדשו למשפחות הבנים, פעילים לשחרורם והנואמים בעצרת. אחת מהם הייתה מיה אוחנה מורנו, אלמנתו של סגן אלוף עמנואל מורנו, שנהרג במלחמת לבנון השנייה. “אני אזרחית שחשבה שנכון להיות שייכת לדבר הזה. זה הפך להיות המסע הפרטי של משפחות השבויים בעוד שזה צריך להיות המסע של כולנו כאזרחים וכבני אדם. כשהבנתי שהשארתי את המאבק למשפחות החלטתי להצטרף”, אמרה ל”ספירלה”.
האירוע נערך בידי מתנדבים וכלל מערך הסעות חינמיות מהערים ירושלים, תל אביב, חיפה, חוף הכרמל, שדרות ונתיבות. האלפים שהגיעו לעצרת מרחבי המדינה ביקשו להשמיע צעקה להנהגה שתיקח אחריות ותחזיר את השבויים לישראל. הילה בטלבי הגיעה עם שלושת ילדיה ממושב נבטים. היא הדגישה את חשיבותה של העצרת עבורה. “בעלי שירת בצוק איתן בעזה וזה דבר שאני מאוד מזדהה איתו. חשוב לי שאני והילדים שלי ניקח בזה חלק. הלוואי ונצליח להחזיר אותם הביתה, זאת חובתנו האזרחית”.
פעילים שניצלו את זמן ההכנות על הבמה, הסתובבו בין הקהל שהחל למלא את האמפי וחילקו לכולם דגל ישראל. “צוק איתן לא נגמר עד שהשבויים יחזרו לישראל. להחזיר אותם זאת האחריות של חברי הכנסת הנבחרים ולא חשוב אם זה מהימין, מרכז או שמאל. זאת גם החובה של מי שעומד בראש המדינה”, אמר איציק שטיין גוטמן, פעיל ב”מסדר הדר” להשבת הדר גולדין. כ-30 נערים מהמכינה הקדם צבאית מקיבוץ סופה שבעוטף עזה, הקרויה על שם הדר גולדין, עברו אדם-אדם בקהל, והסבירו על חשיבות העצרת תוך שהם מנסים לרתום אותם לפעילויות התדירות לשחרור השבויים.
יהודית גייסן, בת 19 מהמכינה, סיפרה: “אנחנו בקשר עם משפחת גולדין שהזמינה אותנו וביקשה שנצטרף להסברה. אני מעלה את הקול של המשפחה אחרי חמש וחצי שנים שהממשלה הזכירה את הנושא פעמים מועטות, ולא עשתה מספיק פעולות כדי להחזיר אותם. אני עומדת להתגייס לצבא שנה הבאה והזלזול הזה כלפי המשפחות ובכלל כלפי הנושא של להשיב את השבויים שנחטפו בפעולות צבאיות כשבאו להילחם למען המדינה מזעזע אותי. כל שנה יש מחזורי גיוס, ותמיד מדגישים כמה נושא הביטחון הוא חשוב אז למה הנושא של השבויים לא בוער? אני מפחדת, אני כועסת ואני מאוכזבת. אני מתגייסת ביולי והמצב הזה גורם לי לחשוב, האם המדינה לא תעשה הכול בשביל להחזיר אותי? האם היא תפקיר גם אותי ככה?”.
עוד לפני תחילת העצרת ניכר שהמשפחות שראו את ההירתמות של האלפים שהגיעו, התרגשו. “זה שכל כך הרבה אנשים הגיעו לפה ואומנים רבים נרתמו להופיע בעצרת זה מדהים. מחמם לי את הלב לראות שהערכים של ערבות הדדית עדיין קיימים בחברה שלנו. השינוי יבוא בעזרת הציבור כי מהפוליטיקאים והממשלה זה לא יבוא, לאחר הרבה שיחות איתם הפסקנו להאמין להם”, אמר אילן מנגיסטו, אחיו של אברה. שימי נמימי, בן דודה של החייל אורון שאול, שהגיע עם משפחתו לעצרת, תמך בדבריו של מנגיסטו: “סוף סוף יש התעוררות בנושא התקשורתי. אני שמח שהציבור הבין את משמעות החזרת השבויים. הגיע הזמן שנדע שלא משאירים חיילים מאחור. זה ערך צה”לי ראשון מאז ומתמיד וזה הכוח שלנו כחברה”.
לקראת השעה שבע החלה העצרת ועל הבמה עלו בזה אחר זה אומנים מהמובילים בישראל, בהם עידן עמדי (שכאמור ארגן את העצרת), אביב גפן, להקת “קפה שחור חזק”, יובל דיין, ישי ריבו, נתן גושן, קרן פלס ורביב כנר. במהלך העצרת משפחות השבויים נשאו דברים. ד”ר שמחה גולדין, אביו של הדר, האשים את הממשלה שלא פעלה לטענתו לשינוי המצב ולהחזרת שלושת השבויים. “המנהיגות שלנו מתעסקת בעצמה. היא לוקחת אותנו שלוש פעמים לקלפי אבל לא עושה דבר כדי להחזיר את הדר, אורון ואברה. המנהיגות מצפצפת על ערבות הדדית. זו לא מנהיגות, זו לא אחדות, זו לא אחריות”, מחה גולדין. “יש כאן מישהו שיכול להסביר לי למה עשרת אלפים עזתים נכנסים לעבוד בישראל והבן שלי נשאר בעזה? מישהו יכול להסביר איך ישראל עוזרת להקים בית חולים לחמאס, ולאברה מנגיסטו לא הכניסו תרופות חמש וחצי שנים?”.
אילן מנגיסטו טען כי הממשלה פועלת בגזענות ואמר לקהל שאם צבע העור של אברה היה לבן והוא היה מקיסריה, הוא כבר היה בבית. “לצערי אברה אתיופי ולכן הוא שקוף”, אמר. “ראש הממשלה והמפלגות מפקירים את השבויים והנעדרים ומתעלמים מהכאב שלהם ושל המשפחות. אין שום עשייה למענם ואין לחץ על הזירה הלאומית. בושה וחרפה. אברה כבר 2,000 ימים ארורים נמצא אצל החמאס ואנחנו לא יודעים אם הוא חולה או בריא”.
אבירם שאול קבל גם הוא על התנהלות הממשלה. “האם זאת הדרך שהיינו מצפים מהממשלה לנהוג בחיילנו שנשלחו לקרב ולא שבו או באזרחים תמימים שחצו את הגדר? זאת האחריות או הדוגמה שאנחנו מעבירים לנער בן ה-18 שרוצה להתגייס לגולני? או לאימהות ששולחות את בניהם?”.
גם בני משפחות שכולות נאמו באירוע. אליסף פרץ, ששכל את שני אחיו בצבא, דיבר בעצרת על ערך הערבות ההדדית. “המדינה לא תוכל לברוח מאחריות להשיב את השבויים הביתה כי יש ברית קדושה בין האזרחים והחיילים במדינת ישראל. לא נוטשים חיילים, לא נוטשים אחים. עם ישראל הוא עם שהערבות ההדדית היא נר לרגליהם”.
מיה אוחנה מורנו סיפרה כי לפני 13 שנים, כשגלעד שליט נחטף בידי חמאס, עמנואל בעלה יצא לחפש אותו. “כשבתי הבכורה שהייתה אז בת חמש שאלה אותי ‘מתי אבא חוזר?’. אמרתי לה שהוא עסוק בלחפש את החייל שנחטף ולהחזיר אותו להורים שלו. אחרי כמה רגעים היא נעמדה ואמרה ‘טוב, אמא, אני מוותרת על אבא בשביל שהוא ימצא את החייל’. חודש וחצי אחרי, קרה הנורא מכל ועמנואל נהרג במלחמת לבנון השנייה. חשבתי לעצמי איך הבת שלי ידעה מה נכון לעשות אז, שהפרטי והנוח שלה היו צריכים לפנות מקום לציבורי. תהיתי איפה בדרך אני בעצמי הלכתי לאיבוד. איפה בדרך שכחתי שאני חלק מדבר כזה גדול שהוא עם ישראל והשארתי את המאבק לשחרור השבויים למשפחות הפרטיות. זה הדבר הכי ציבורי והמאבק של כולנו”.
לקראת סוף העצרת, אירע רגע שריגש את מרבית באי העצרת. בזמן שהמנחה דיבר על כך שהמאבק להחזרת הבנים הוא מאבק ארוך, החלו להישמע קריאות מהקהל: “עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה”. הקריאות הלכו והתחזקו, כל הקהל הצטרף, והמנחה עצר ואמר: “כמו שאמרתם ‘עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה’ וכולנו צריכים להתחייב ללכת בה כדי להחזיר את הבנים הביתה”. הוא זכה לתשואות מהקהל.
