תחילת שנת הלימודים, או אפילו פתיחת סמסטר, יכולים להיות אירועים משמחים: חזרה לאחר חופש ארוך, צמא לחיי חברה סטודנטיאליים, להפסקות הקפה, למסיבות ולשגרה לימודית. אבל עבור רבים, החזרה ללימודים עלולה להיות חוויה נפשית לא פשוטה. ע’, לשעבר סטודנטית במכללת “ספיר” שמתמודדת שנים עם חרדה חברתית, מצאה עצמה אבודה בסיטואציה הזאת. “איחרתי לשיעור הראשון, לא מצאתי את הכיתה, וכשכבר מצאתי הבנתי שאני אמורה להיכנס באיחור של 20 דקות”, היא מספרת. “ההרגשה שאכנס וכולם יסתכלו עליי וישפטו אותי הרגה אותי מבפנים והחלטתי להישאר מחוץ לכיתה. באותו רגע קיבלתי התקף חרדה. רציתי לעזוב הכול ולחזור הביתה”.
חרדה חברתית הינה הפרעה שמוגדרת כפחד מתמיד מפני מצב חברתי אחד או יותר שבו עלולה להתעורר מבוכה קשה. המתמודדים איתה חוששים באופן עקבי שהסביבה תעריך ותשפוט אותם באופן שלילי. פאני וינבך, עובדת סוציאלית, פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת, מסבירה ש”אנשים עם חרדה חברתית מרגישים פחד עז כשהם נאלצים לסבול מצבים חברתיים. רמות החרדה שהם חווים הן מחוץ לפרופורציה ביחס לאיום הממשי שבסיטואציה”.
הפסיכותרפיסט גרג קרסיק, שבעצמו חווה חרדה חברתית בחייו, מוסיף כי ההתמודדות כוללת גם את הסטיגמה החיצונית. לדבריו, העובדה שלא מנרמלים את התופעה גורמת לחוסר מודעות ובעיקר להסתרה של נפגעי החרדה: “לרוב סטודנט לא יגיד ‘יש לי חרדה חברתית’. הוא לא ייצא בהצהרות. הרי יש בזה משהו מאוד מביך מבחינתו. אבל כמו שאם יש לי נורה ברכב שמשגעת אותי אני אלך למוסך כדי לתקן את הבעיה, כך גם בחרדה”.
ע’ הפסיקה את לימודיה בספיר עקב ההתמודדות עם החרדה, בהנחה שאין טעם להמשיך כך, וכיום היא עובדת מהבית בשירות לקוחות ולא ממהרת לחזור ללימודים. “הבנתי שהמצב המנטלי שלי חשוב יותר מכל דבר אחר”, היא אומרת. “מה עשיתי בזה אם אני מידרדרת בלימודים וסובלת בכל יום שאני שם? התחלתי את הלימודים ואז הגיעה הקורונה. בשיעורים המקוונים לא הייתי מסוגלת לפתוח מצלמה ומיקרופון. הרגשתי שהדבר היחיד שיש לי בראש זו המחשבה על איך ישמעו אותי ואם אני נשמעת חכמה”.
לדבריה, ההקלות הלימודיות שהביאה עימה הקורונה “הופכות לחסרות משמעות אם אתה מרגיש כל כך בודד ולבד. הרגשתי שאני לא מצליחה לייצר שום אינטראקציה עם סטודנטים ומרצים. זה הכניס אותי לדיכאון וההידרדרות הייתה מאוד מהירה”.
- ביקשת עזרה? המרצים הרגישו שאת במצוקה?
“לא ביקשתי עזרה. היה לי קשה להציף את זה והרגשתי קצת בושה. אין לחרדה החברתית מספיק מקום. ולגבי המרצים, אני חושבת שהם חשבו שאני פשוט מאוד ביישנית. גם כשהם היו מדברים איתי, הייתי עונה ממש בשקט ורק רציתי שהשיחות יגמרו”.
- פנית לטיפול?
“אחרי שהפסקתי את הלימודים התחלתי להיפגש עם עובדת סוציאלית מטעם קופת החולים. היא הפנתה אותי ל-CBT (טיפול קוגניטיבי-התנהגותי ממוקד ומוגבל בזמן, ר”ק). עוד לא התחלתי אותו אבל שמעתי עליו דברים טובים ואני מקווה שזה יעזור לי”.
עדיין נותרה פתוחה השאלה אם CBT או כל טיפול פסיכולוגי אחר אכן נותן את המענה הנדרש לסטודנט או הסטודנטית המתמודדים עם חרדה חברתית בקמפוסים. קרסיק מסביר כי “אנחנו צריכים להיות יותר פרקטיים. בסוף סטודנט צריך טיפול פרקטי שיעזור לו להיפתח ולהצליח את התואר”.
וינבך: “טיפול פסיכולוגי בחרדה חברתית עובד. מבחינה קלינית, הפתרון היעיל והמוכח ביותר להתמודדות חרדה חברתית הוא CBT. פנייה לפסיכותרפיה התנהגותית קוגניטיבית או טיפול פסיכולוגי, מוקדם ככל האפשר, תפחית את הנזק הרגשי הנגרם על ידי חרדות חברתית, יצמצם טקטיקות התמודדות חבלניות ותמנע התפתחות הפרעות נלוות כמו דיכאון. חשוב לפנות למטפל בעל רקע אקדמאי-טיפולי שבסיס הידע שלו מעמיק ומוסדר, והמומחיות הנוספת שלו היא CBT. אבל יש פה תנאי להצלחה: האחריות האישית של המטופל לתרגל”.
