מאת תהילה צ’קול
“כל הזמן יש ירי מטורף, מרגיש כאילו יורים לך על הבית”, מספרת לספירלה תושבת שדרות (מטעמי פרטיות, שמות המרואיינים והמרואיינות שמורים במערכת). “מי שלא עבר את זה לא יצליח להבין מה אנחנו חווים כאן. צריך להבין שמדובר באזור מוכה טראומה וכל העיניים של המדינה צריכות להיות נשואות אליו. אל תדברו אתנו על מענקים, תביאו מטפלים! יש פה אנשים שעדיין לא מצליחים לחזור לשגרה”. דברי התושבת משקפים תחושה שרווחת בקרב תושבים רבים בשדרות, שאמנם חזרו להתגורר בה, אך עוד לא נהנים מתחושת הביטחון.
המקום שאמון על המענה הטיפולי לתושבים הוא מרכז חוסן הוותיק בעיר. במרכז מועסקים כיום 350 מטפלים – 300 מהם הצטרפו בעקבות המלחמה. אך המספר הזה חושף תמונה לא פשוטה: בממוצע, על כל מטפל ישנם כ-100 תושבים, ילדים ומבוגרים כאחד, עם צרכים שונים ורמות מסוגלות טיפוליות שונות. “המדינה שוב מפקירה אותנו”, טוען אלירן ג׳רבי, חבר מועצת העיר. “לא אכפת להם שתושבי שדרות יגדלו פה עם פוסט-טראומה?” תושב העיר שממתין כבר חודשים ארוכים לטיפול עבורו ועבור ילדיו, אומר: “הילדה ישנה אתנו בלילה ומרטיבה, ויש לי ילד עם צרכים מיוחדים שנושך את עצמו”.
“תראו את גני השעשועים בשדרות – כולם ריקים. העיר לא חזרה לתפקוד, היא לא חזרה להיות מה שהייתה. זה בלתי אפשרי במצב הקיים. אם לא יתנו מענה לילדים וגם לנו המבוגרים, שום דבר לא יחזור להיות מה שהיה”
תושבים נוספים בעיר מספרים שהם נאלצים להמתין תקופות ארוכות לקבלת טיפול במרכז החוסן. לדבריהם, במקרה הטוב מדובר בהמתנה של מספר חודשים – אך לעתים ההמתנה עשויה לעמוד על שנה ויותר. “חיכיתי חצי שנה רק לאבחון ראשוני”, מספרת תושבת שדרות. “מאז אני ממשיכה לחכות – שלושה חודשים בממוצע לכל שיחה”. תושבת נוספת, מספרת על המתנה של כחמישה חודשים למענה: “אין מענה בטלפון, ניסיתי מספר פעמים. שלחתי מייל וקיבלתי תשובה להשאיר פרטים ושייצרו איתי קשר”.
תגובות על פוסט שפרסמתי בקבוצת הפייסבוק “שדרות זה בית” מציירות תמונה מדאיגה לגבי הביקוש לטיפולי חוסן וזמני ההמתנה הארוכים לקבלת טיפול בעיר.
נוסף על זמני ההמתנה הארוכים, טוענים מטופלים שמפגשי הטיפול קצרים ולעתים לא מותאמים לצרכים האישיים. “ניגשתי לקבל טיפול במרכז חוסן, הייתי מפונה אז לים המלח ושם היו לנו מטפלים בלי סוף. התחלתי טיפול שם והמטפלת המשיכה איתי גם לשדרות”, מספרת תושבת נוספת. אולם לדבריה, לאחר 12 טיפולים בלבד, היא נאלצה להפסיק: “אמרו לי שזהו, נגמר. אני עם פוסט-טראומה, וגם נפל לי קאסם בבית. יש לי בעיות בריאותיות רבות בעקבות המצב ואני לא מקבלת סיוע מביטוח לאומי”. כיום היא נוסעת פעם בשבוע לתל אביב לטיפול פרטני בתשלום. “חלק מהטיפולים המוצעים הם קבוצתיים”, היא אומרת. “זה מה שנתנו לחברה שלי ולבעלה, והיא לא מוכנה. איך היא יכולה לדבר על דברים אינטימיים מול כל הקבוצה?”
מנהלת מרכז החוסן בשדרות הילה גונן-ברזילי: “צריך להבין שטיפול הוא לא מפגש אחד, זו סדרה של מפגשים. המשמעות היא שעד שאדם X לא מסיים את הטיפול, אי אפשר להכניס תושב Y – זו לא פנייה למוקד על צינור שהתפוצץ, מדובר בנפש של אדם”
תושבת בעיר מספרת: “זה לא רק שאין מטפלים – הטיפול לא מותאם לטראומה. מרכז חוסן נתן לאחד הבנים שלי שמונה מפגשים של רכיבה טיפולית – וזהו מבחינתם, קיבלת מענה. מדובר בילד עם 50% נכות נפשית. תראו את גני השעשועים בשדרות – כולם ריקים. העיר לא חזרה לתפקוד, היא לא חזרה להיות מה שהייתה. זה בלתי אפשרי במצב הקיים. אם לא יתנו מענה לילדים וגם לנו המבוגרים, שום דבר לא יחזור להיות מה שהיה”.
לא תוכנית כבקשתכם
הילה גונן-ברזילי, מנהלת מרכז החוסן בשדרות ב-15 השנה האחרונות, אומרת בתגובה על זמני ההמתנה הארוכים: “אנחנו עושים כל שביכולתנו. יש 8 מתחמים, 80 חדרי טיפול, 350 אנשי טיפול, ואין דבר כזה בכל הארץ. אבל צריך להבין שטיפול הוא לא מפגש אחד, זה סדרה של מפגשים. המשמעות של הדבר הזה היא שעד שאדם X לא מסיים את הטיפול, אי אפשר להכניס תושב Y – זה לא פנייה למוקד על שהתפוצץ צינור, מדובר בנפש של אדם.
“גם יש תושבים למשל שרוצים טיפול רק בימי רביעי בשעה חמש בערב”, מוסיפה גונן-ברזילי. “אז אם אתה מתעקש לטיפול רק בשעה חמש בערב, תצטרך להמתין עד שתתפנה השעה הזאת, בקופת חולים כשקובעים תור לאורתופד או נוירולוג מישהו שואל אותך מתי לבוא? אומרים לך זה התור. אנחנו קשובים ומנסים להתאים את עצמנו, אבל אי אפשר כל הזמן שזו תהיה תוכנית כבקשתכם. גם לא כולם צריכים טיפול. האם 37 אלף איש פנו למרכז חוסן? לא. נכון להיום מטופלים 3,000 איש במרכז חוסן שדרות ומה-7 באוקטובר עד היום טופלו בסך הכול כ-10,000 איש. והאם יש במדינת ישראל 10,000 מטפלים? צריך לקחת בחשבון שתהיה המתנה”.
“הרבה תושבים מתעקשים על סוג מסוים של טיפול ולא מוכנים להתפשר. למשל, יש אמא עם ארבעה ילדים שרוצה שכל ילד יקבל טיפול בנפרד עם מטפל אחר, אבל התפיסה המקצועית היא שהם ייכנסו לטיפול משותף, כי זה הדבר הנכון עבורם“
מאז שבעה באוקטובר, נוספו כאמור 300 מטפלים למרכז חוסן בשדרות, בעוד שלפני כן היו רק 50, אבל מהמצב בשטח נראה כי זה רחוק מלהיות מספיק. “זה כולל עוד דברים חוץ מגיוס של מטפלים – צריך מבנים, צריך חדרים, צריך ציוד, צריך הדרכה למטפלים ועוד, זה לא קסם, זה הרבה יותר מורכב מהדבר הזה”, מסבירה גונן-ברזילי.
על הפוסט שפרסמתי בקבוצת הפייסבוק של שדרות, שבו שאלתי את התושבים בעיר על הנושא ובו שיתפו הגולשים את מצוקתם, ענתה גונן-ברזילי: “השארתי בפוסט את מספר הטלפון האישי שלי, וביקשתי שמי שכתב שלא קיבל מענה שיפנה אליי. התחייבתי לטפל בכל פנייה, ומבין כ-70 פניות שהיו שם, רק ארבעה פנו אליי – וכולם קיבלו מענה מיידי. “עברתי שם-שם על התגובות בפוסט, וגיליתי שמתוך המגיבים, 29 בכלל לא רשומים במערכת ולא פנו אלינו. אני רוצה להצליב את הנתונים עם כל בן אדם שטוען שהוא מחכה מעל לשנה”.
בנוגע לביקורת על סוגי הטיפולים שמציע מרכז החוסן, אומרת גונן-ברזילי: “הרבה תושבים מתעקשים על סוג מסוים של טיפול ולא מוכנים להתפשר. למשל, יש אמא עם ארבעה ילדים שרוצה שכל ילד יקבל טיפול בנפרד עם מטפל אחר, אבל התפיסה המקצועית היא שהם ייכנסו לטיפול משותף, כי זה הדבר הנכון עבורם”.
לדבריה, על התושבים לתת אמון במומחיות של המרכז: “אם אדם לא נותן אמון בגוף המקצועי שאליו הוא פונה, הוא לא צריך לפנות אליו. לא כל תושב יכול להחליט מה מתאים לו ומה לא, וזה בסדר אם הטיפול שמוצע לא מתאים לו. לכל תושב ניתנה האפשרות להשתמש בתקציב לטיפול עצמי, ואם הוא בוחר שלא לקבל את הטיפול במרכז, זה בסדר”.
