בשבוע האחרון הגיע אלון לוי (45), יוצר הסרט הדוקומנטרי “קו המים”, להרצות בפני סטודנטים במכללת ספיר. לוי, תושב פרדס חנה, נשוי ואב לשני ילדים, גדל בטבריה. את דרכו האקדמית התחיל בירושלים בבית הספר “סם שפיגל” לקולנוע ולאחר מכן השלים תואר שני באנתרופולוגיה חזותית בברלין. לדבריו, עולמות הקולנוע כלל לא היו בתוכניות המקוריות שלו – אך מהר מאוד הבין שזה המקום שבו יוכל לחקור ולספר את הסיפורים הגדולים של החברה הישראלית.
בריאיון לספירלה הוא מדבר על תהליך יצירת הסרט שעוקב אחר קבוצת צעירים מעמק בית שאן הנאבקים על זכותם להיכנס לנחל האסי העובר בקיבוץ ניר דוד.
איך הגעת לעסוק בסיפור של נחל האסי?
“בהתחלה לא תכננתי. שמעתי על המאבק וחשבתי שלא ארצה לחזור לזה רגשית. אבל כשהגעתי וראיתי מה קורה בשטח, הבנתי שהמציאות השתנתה, ויש פה סיכוי גם לסיפור טוב. אנשים מאוד מרשימים שיכולים לעשות שינוי – מעשה שאני ואנשי הדור שלי לא הצלחנו לעשות. לא ידעתי בהתחלה שזה מה שיהיה. פשוט התחלתי לצלם יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, ולאט-לאט זה התגלגל לארבע שנים”.
היו רגעים שרצית לוותר?
“לא. אני אדם עקשן. לא חשבתי לוותר, ספציפית בדבר הזה. לא ידעתי שזה ייקח כל כך הרבה זמן, אבל לוותר זו לא הייתה אפשרות”.
מה גילית במהלך העבודה על הסרט, שלא ידעת קודם?
“גיליתי עולם שלם. לא הכרתי את החוקים או ההיסטוריה, לא את ההתנהלות המשפטית ולא איך לקרוא פסקי דין. וככל שמעמיקים, מגלים גם את ההיסטוריה של איך זה הגיע לזה, גם את המציאות, וגם את הפער בין החוק לבין מה שמרחש בפועל”.
האם יש סצנות שהיית מתחרט שהן ירדו בעריכה?
“יש הרבה חומרים יפים שנאלצנו להוריד, בעיקר בנושאים המשפטיים וההיסטוריים שהיו מסובכים מדי להכניס. אבל אני מרגיש שהמהות, האמת העמוקה של מה שקרה שם – כן נשארה בסרט. המדהים הוא שהמהות, המורכבות, התהליך והזמן כן הצליחו לעבור, וזה באמת, מבחינה קולנועית, ההישג הכי גדול”.
הסרט מדבר על הרבה מעבר לנחל – זהות, הדרה, מאבק עדתי. איך אתה רואה את זה?
“הוא הרבה מעבר למאבק על מקור מים, אני חושב שהסיבה שלא רצו לשנות ולפעול לפי החוק היא כי היה פחד שזה ישנה הרבה מקומות אחרים. מדובר בסיפור על זהות, על הדרה חברתית, על שלטון החוק. נחל האסי הפך לסמל. למדינה הייתה הזדמנות מעולה לשנות, ולהבין שיש פה אירוע שמאפשר תיקון, אך היא נעמדה על הרגליים האחוריות ולא תיקנה”.
מדוע לדעתך הרבה ישראלים מזדהים עם הסיפור של האסי?
“זה נושא שלכאורה נורא פשוט, מקומי וחסר חשיבות, אבל ברור לכולם באופן אינטואיטיבי שהוא מסתיר מאחוריו סיפור הרבה יותר גדול: סיפור על קבוצות בחברה הישראלית שהיחס אליהן שונה, שהמדינה מתייחסת אליהן אחרת. הוויכוח הזה מוכיח שהחברה הישראלית לא יודעת באמת להתמודד עם המציאות ולפתור סוגיות, אז היא מעדיפה להסתתר מאחורי פוליטיקת זהויות והאשמות במקום להסתכל על הדבר עצמו. יש פה אמת שצפה על פני השטח”.
אילו תגובות קיבלת כשהסרט יצא לאור?
“הסרט זכה בפרסים (פרס הסרט התיעודי הטוב ביותר, עד 65 דקות, במסגרת פרס הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי של הפורום הדוקומנטרי בישראל), הוקרן עשרות פעמים מאז שהוא עלה לשידור, וכל הקרנה מעוררת המון תגובות שונות. יש מי שהתלהב, יש מי שכעס, יש גם מי שהתעלם – וזו תגובה בפני עצמה. סרט דוקומנטרי דורש מאמץ גם מהצופים. התגובות היו סוערות, משמחות, ובגדול – היו מאוד חיוביות והכי חשוב מעוררות דיון מעניין וטוב”.
“העבודה שלי היתה לפרק את הדיון התיאורטי, לשבור את האוטומטיות של החשיבה, ולבנות מחדש: להציג דמויות, להראות את הסיפור לעומק, לפרק מושגים בסיסיים כמו ‘מהו החוק’ ואיך מוגדרת בכלל התנגדות”
מה היה האתגר הכי גדול ביצירת הסרט?
“האתגר הכי גדול היה העובדה שהסרט לא נוצר במגרש ריק. הוא נוצר בתוך חברה שבה לכל אחד יש דעה מוצקה מראש. זה לא סיפור ניטרלי – אנשים שמעו כתבות, גיבשו מחשבות אוטומטיות, והגיעו עם דעות קדומות. הרבה מהתגובות מגיעות דווקא מאנשים שלא מכירים את העובדות לעומק ומכירים רק רסיסי מידע שנקלטו פה ושם. העבודה שלי הייתה לפרק את ההטיות האלו – לפרק את הדיון התיאורטי, לשבור את האוטומטיות של החשיבה, ולבנות מחדש: להציג דמויות, להראות את הסיפור לעומק, לפרק מושגים בסיסיים כמו ‘מהו החוק’ ואיך מוגדרת בכלל התנגדות”.
איך הצלחת להפריד בין העשייה הקולנועית לבין המעורבות האישית שלך?
“לא תמיד אפשר לעשות את ההפרדה. ככל שהתקדמנו בצילומים, נהייתי יותר ויותר מעורב רגשית. אבל תמיד השתדלתי להיות נאמן לעצמי, למה שראיתי, ולמציאות עצמה. הייתה לי מחויבות עמוקה לאתיקה של העבודה: מה נכנס לסרט ומה לא, תוך הקפדה לספר את האמת כפי שהייתה – מבלי לעוות או להסתיר, אבל גם מבלי לפגוע”.
“הייתי מחויב גם לאנשים עצמם. אנשים שנחשפו בפניי, ששיתפו אותי בחייהם, סמכו עליי שאציג את המציאות ביושרה ושאגן עליהם – לא בכך שלא אספר את האמת, אלא בכך שאספר את האמת באופן מלא, מדויק ומכבד. והאמון הזה הוא הבסיס החשוב ביותר לכל התהליך. אני מאוד גאה בעובדה שהצלחתי לעמוד באתגר הזה. גם הם הרגישו שזה ייצג אותם בכנות – גם אם לא תמיד ‘הוציא אותם טוב’ – אלא שיקף בצורה כנה את התקופה שהם עברו, את הבחירות שעשו, ואת הסיפור שלהם. והם גאים בתוצאה. ואני גאה בהם. אני באמת חושב שהם אנשים מדהימים”.
מה למדת על עצמך מהתהליך?
“למדתי להתמיד באמת, גם כשזה קשה. למדתי להפריד בין רעשי רקע לעובדות. אני מרגיש שאני מכיר את הנושא לעומק כזה שאי אפשר כמעט להפתיע אותי בו.”
האם יש נושאים חברתיים נוספים שהיית רוצה לעסוק בהם בעתיד?
“בהחלט. יש כל כך הרבה נושאים חשובים בחברה הישראלית – מאבקי צדק, שוויון, כלכלה”.
“ברור שה-7/10 שינה את הפרספקטיבה. אבל אני לא חושב שהמהות של הסיפור השתנתה. להפך – היום הוא אפילו יותר חשוב ודרמטי. אם החברה הישראלית רוצה באמת לתקן את עצמה, חייבים להביט במציאות בעיניים פקוחות”
איך הרגשת כשזכית בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר?
“זה מאוד כיף ומאוד משמח. אבל מצד שני, אני גם חייב לומר – זה לא באמת משנה מהותית. זה נחמד שמכירים בעבודה שלך, זה כיף לראות שהסרט מקבל תשומת לב, אבל מה שבאמת נותן את המשמעות האמתית הוא התהליך עצמו: לראות אנשים שצפו בסרט, הרגישו שהוא מייצג אותם, ראו בו את עצמם, והיו גאים בו – זה הדבר האמתי.
“הפרס מבחינתי הוא כמו דובדבן על הקצפת – הוא לא הקצפת עצמה. לא בגלל שאני מצטנע, אלא כי הדרך הייתה כל כך ארוכה ומורכבת, שפשוט אי אפשר לעשות דבר כזה רק בשביל לקבל מחמאה או טפיחה על השכם. בסופו של דבר, כשאתה יוצר משהו כזה במשך ארבע שנים, אתה חייב להחזיק משהו עמוק בהרבה מאשר הרצון להכרה”.
הסרט יצא בשנת 2024 – לא חשבת שאחרי אוקטובר 2023 הוויכוח הזה מיותר?
“נכון, ברור שאירועי אוקטובר 2023 שינו את הפרספקטיבה והטעינו עוד יותר את השיח, במיוחד סביב סוגיות הקיבוצים. אבל אני לא חושב שהמהות של הסיפור השתנתה. להפך – היום הוא אפילו יותר חשוב ודרמטי מאשר לפני כן. אם החברה הישראלית רוצה באמת לתקן את עצמה, היא חייבת להביט במציאות בעיניים פקוחות. אי אפשר להמשיך ולהתעלם מהבעיות.
“מה שקרה באוקטובר הוא תוצאה של תהליכים עמוקים יותר, ואם רוצים לתקן – זו הזדמנות לעצור, להסתכל ולבנות משהו טוב יותר, לא לחזור שוב לאותן טעויות. אני מודע לכך שהסרט שלי הוא חלק קטן בתוך כל התמונה הגדולה, אבל אני מאמין שבדיוק על הדברים האלה צריך להצביע: איפה החברה לא שוויונית, איפה היא לא הוגנת, ואיפה היא מרמה את עצמה. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו שאלות מהותיות – מהי דמוקרטיה אמתית? מהו שלטון החוק? ולא להרוס הכול מתוך ייאוש, אלא להשקיע בתיקון. אי אפשר להמשיך ולהגיד ‘הכול בסדר’. לא – יש בעיות, וצריך להתמודד איתן”.
“התאגיד עשה פה תפקיד דרמטי. הוא ערוץ ציבורי אמתי, שמייצר תכנים משמעותיים שנשארים לדורות. בלי כל התייחסות לרייטינג גבוה או נמוך, זה משהו חיוני, חשוב וללא התאגיד זה לא היה קורה”
הסרט שודר במסגרת התאגיד. אתה חושב שערוץ מסחרי היה משקיע בו?
“לא, בוודאות לא. אני יודע את זה, כי הם פשוט לא רצו. ערוץ אחד אמר שהם לא מתעסקים בנושאים כאלה, וערוץ שני אמר שזה לא מעניין אותו – ‘יש לנו כבר סרט מזרחי השנה’. את הסוג הזה של עבודה אף אחד לא היה מוכן לקחת. דווקא התאגיד עשה פה תפקיד דרמטי. הוא ערוץ ציבורי אמתי, שמייצר תכנים משמעותיים שנשארים לדורות. בלי כל התייחסות לרייטינג גבוה או נמוך, זה משהו חיוני, חשוב וללא התאגיד זה לא היה קורה”.
