מיקי חיימוביץ’ היא אחת הנשים המזוהות ביותר עם המסך הישראלי: במשך שנים הגישה את המהדורה המרכזית – תחילה בחדשות 2 ובהמשך בחדשות 10, יצרה סדרות דוקומנטריות מעוררות שיח כמו “על המשקל” שעסקה בתופעת ההשמנה, ו“הפלא השמיני” שבחנה את השפעת המהפכה הסלולרית על חיינו. בהמשך הובילה גם את “ישראלים עשר”, פרויקט חברתי דוקומנטרי שסיפר את סיפורם של אנשים מרחבי הארץ והעלה מודעות לסוגיות חברתיות מורכבות.
מהאולפן, דרך הדוקו ועד האקטיביזם – היא עברה כמעט בכל תחנה בתקשורת. ועכשיו היא פותחת דף חדש, אצלנו בקמפוס ספיר, שם החלה ללמד את הקורס “כתבת טלוויזיה” לתלמידי שנה ג’ במסלול עיתונות (עליהם אני נמנה). לרגל הפרק החדש שהיא פותחת אצלנו בספיר, פגשתי אותה לראיון שהפך מהר מאוד משיחה על חדשות ואולפנים לשיחה על המושג אמת, בחירות מקצועיות ומה נשאר מהעיתונות של פעם.
מיקי חיימוביץ’, גדלת בתל אביב, התחלת בתקשורת מקומית והגעת עד להובלת המהדורה המרכזית. כשאת מסתכלת לאחור, יש רגע אחד שבו הרגשת שהכול השתנה?
“אני לא בטוחה שאפשר לסמן רגע אחד. זה היה רצף של דברים שנפתחו זה מתוך זה. אבל אם אני צריכה לבחור נקודת מפנה, זה היום שקיבלתי טלפון מהטלוויזיה המקומית של חולון–בת ים ובישרו לי שנבחרתי להגיש חדשות. עד אז עבדתי מאחורי הקלעים, בתחקירנות ובהפקות שטח, פתאום מצאתי את עצמי מול מצלמה. זו הייתה הפעם הראשונה שחשבתי שאולי יש לי עתיד במקום הזה. זה ממש שינה את המסלול שלי – ממישהי שנמצאת מאחורי הקלעים למגישה בפרונט. שם הדרך כבר הפכה להיות אחרת”.
“כשמהדורות היו ממלכתיות, הן פעלו תחת נורמות של אתיקה עיתונאית – מה מותר, מה אסור, איך בודקים מידע. זה יצר תחושה שאתה יכול לסמוך על מי שמציג לך את החדשות. היום כל אחד יכול לפתוח ערוץ משלו, בלי מחויבות לאמת ובלי שום מסגרת מקצועית”
בתקופתך המהדורה המרכזית הייתה כמעט מוסד לאומי. היום כל אחד מנהל “מדורת שבט” משלו ברשתות. לדעתך זה שחרור תקשורתי או אובדן אמון במקצוע?
“לצערי, זה יותר אובדן אמון. כשמהדורות החדשות היו ממלכתיות, הן פעלו תחת נורמות ברורות של אתיקה עיתונאית – מה מותר, מה אסור, איך בודקים מידע. זה לא היה מושלם, אבל זה יצר תחושה שאתה יכול לסמוך על מי שמציג לך את החדשות. אתה יודע שהוא בדק, אימת, פועל בלי מורא ובלי משוא פנים, ורואה בעצמו כלב שמירה של הדמוקרטיה. היום כל אחד יכול לפתוח ערוץ משלו, בלי מחויבות לאמת ובלי שום מסגרת מקצועית. אנחנו בעידן של פוסט אמת, פייק ניוז, וכל אחד אומר מה שהוא רוצה. זה מערער את כל מערכת האמון. קמים כל הזמן גופי תקשורת קטנים שמנסים לערער דווקא על האמינות של הגופים הממוסדים וזה יוצר תחושה שאי אפשר להאמין לשום דבר. שכל אחד בא עם אג’נדה. התוצאה היא חוסר אמון עמוק בתקשורת ואנחנו רואים את זה גם בסקרים. מהבחינה הזו, עידן הרשתות החברתיות הוא עידן מאוד מסובך”.
אז עיתונות כבר לא משמשת היום עוגן ציבורי?
“יש עיתונאים שאני סומכת עליהם לגמרי. כאלה שאני יודעת שהם עושים את כל מה שצריך כדי להביא חדשות כמו שהן – בדוקות, מאומתות, נקיות. אבל יותר ויותר אנחנו רואים חדירה של דעות ופרשנות לתוך מהדורות החדשות, ולא תמיד יש איזון בין נקודות המבט. וזה במידה רבה תוצאה של הדהוד הרשתות החברתיות, במיוחד טוויטר שנכנסה לתוך המהדורה. במקום לספר את החדשות, המהדורה מתמלאת בציטוטים: ‘הוא אמר’, ‘היא ענתה’, ‘הם תקפו’ – כשזה קורה, אתה לא באמת מספר סיפור חדשותי. גם הארכת המהדורות יצרה יותר מקום לתוכן של פרשנות על גבול פובליציסטיקה. כשאנחנו הכנסנו בערוץ 10 טור פובליציסטי למהדורה, הוא הופיע תחת משבצת מאוד ברורה שנקראה “דעת יחיד”. כמו בעיתון – יש עמודי דעות, ואתה יודע לזהות אותם. היום הכול מעורבב. חדשות, דעות, פרשנות – הכול באותה עטיפה. זה פוגע ביכולת של העיתונות להיות עוגן וביכולת של הציבור להבדיל בין דעות לחדשות”.
“הרגע שהרגשתי שאני לא יכולה יותר היה בתקופת השריפה בכרמל. זה היה מקרה קיצון של אוזלת יד מדינית, של אנשים שמסרבים לקחת אחריות. אתה יושב באולפן, מראיין, שואל שאלות קשות ואין תשובה אמיתית. אתה מרגיש שהיכולת שלך לייצר שינוי הולכת ומצטמצמת“
ובתקופתך זה כבר התחיל להיות ככה? כשעזבת אמרת “אי אפשר יותר ככה”. אם הפרישה שלך הייתה בעיקר עניין של מיצוי, זה קשור גם לשינוי שקרה בתקשורת?
“המיצוי היה אישי, אבל כן, גם מה שקרה בתקשורת השפיע. הרגע שהרגשתי בו בפועל שאני לא יכולה יותר היה בתקופת השידורים של השריפה בכרמל. זה היה מקרה קיצון של אוזלת יד מדינית, של אנשים שמסרבים לקחת אחריות. אתה יושב באולפן, מראיין, שואל שאלות קשות ואין תשובה אמיתית. אתה מרגיש שהיכולת שלך לייצר שינוי, הולכת ומצטמצמת. אני לא אומרת שאין היום עיתונות שמשפיעה – רואים תחקירים ויש להם תוצאות. אבל בתוך כל הבליל של התקשורת והרשתות, ההשפעה הולכת וקטנה. יש כל כך הרבה רעש, שקשה מאוד להשמיע את עצמך. אני הרגשתי שפחות מעניינות אותי חדשות מהסוג הזה.
“מעבר לזה, יש גם שינוי מבני: חדשות הפכו למוצר זול. מהדורה שהייתה חצי שעה הפכה ל־45 דקות, אחר כך לשעה, שעה ורבע, והיום כבר שעה וחצי, אחרי יום שלם של אולפנים וחדשות. הכול חדשות. רצף אינסופי. למה? כי זה זול. הכי זול לפתוח אולפן, להביא מרואיינים, למלא זמן. ואז גם אומרים “זה מה שאנשים רוצים”. סליחה? מתי ניסיתם משהו אחר? מתי בפעם האחרונה שידרו בין 15:00 ל־21:00 משהו שאינו חדשות? הם אפילו לא מנסים. זה מזכיר לי משפטים ששמעתי גם לגבי אקלים: ‘זה לא מעניין את הציבור’. על סמך מה? יש לכם כתב לענייני אקלים? עשיתם כתבות? איך אתם יודעים שזה לא מעניין אם בכלל לא ניסיתם לספר את הסיפור הזה? זה ביצה ותרנגולת: מחליטים שנושא ‘לא מעניין’, ולכן לא מכניסים אותו, ואז באמת אין עניין כי הוא פשוט לא קיים. אני מאמינה שהכול עניין של הנגשה. גם נושא שנחשב ‘משעמם’ יכול להפוך להיות מרתק אם מספרים אותו נכון”.
על הפרידה מהמסך: “הייתי מאוד מוכנה נפשית לפרישה הזאת. הרגשתי שמיציתי ושאני רוצה ללכת לכיוון אחר. כשאת מרגישה שהשלמת פרק, אין תחושת החמצה ואין ‘מוות’. להיפך, הרגשתי שאני צועדת בדרך שאני באמת רוצה, שהצעד הזה נכון לי”
יכול להיות שהנושא של האקלים, שאמרת קודם שהוא נוגע לך עמוק, גם השפיע עלייך בתקופת השריפה בכרמל? אם חוסר לקיחת האחריות היה סביב נושא אחר, זה היה מפעיל אותך פחות?
” לא. מה שהקשה עליי בשריפה בכרמל לא היה קשור בכלל לאקלים. זה לא היה ‘הכול יבש ואין גשם’. זה היה מחדל של מדינה שלא מוכנה לאסון כזה. ועדת החקירה קבעה בצורה חד-משמעית שהיה שם כשל של מוכנות, כבאות, אזורי חיץ, תשתיות, כל מה שסובב את זה. ובדיעבד, כמו תמיד, כולם מאשימים את כולם ואף אחד לא לוקח אחריות. בכל מדינה מתוקנת אנשים היו מתפטרים אחרי אסון כזה. לצערי, זה דפוס שחוזר על עצמו שנים. ראינו את זה גם בשבעה באוקטובר. אותה התנהלות של ‘אף אחד לא אחראי’. מול זה היה לי קשה לשבת באולפן. אתה מראיין, שואל, מדבר ובפועל מרגיש שהמערכת לא משתנה. הרגשתי שקצתי בזה. שזה כבר לא עושה לי את זה.”
אומרים שספורטאים “מתים פעמיים”: פעם כשהם פורשים, ופעם כשמלאך המוות דופק בדלת. הרבה ספורטאים מתארים דיכאון אחרי פרישה, תחושה שהגשימו את הייעוד שלהם וששום דבר כבר לא ישתווה לריגוש הזה. את מתחברת לזה בהקשר של הפרישה שלך מהמסך?
“ממש לא. ספורטאים פורשים בגילאי שלושים, בשלב מוקדם לגמרי בחיים, וזה מציב את כל העתיד שלהם בפרספקטיבה אחרת. אני פרשתי בגיל הרבה יותר בשל, 50 פלוס, וזה מקום אחר לגמרי בחיים. הייתי מאוד מוכנה נפשית לפרישה הזאת. הרגשתי שמיציתי ושאני רוצה ללכת לכיוון אחר. כשאת מרגישה שהשלמת פרק, אין תחושת החמצה ואין ‘מוות’. להיפך, הרגשתי שאני צועדת בדרך שאני באמת רוצה, שהצעד הזה נכון לי. אם כבר, הייתי משווה את זה ללידה: יציאה למסע חדש שממלא אותך בהתחדשות, עניין וסקרנות. זה היה מרגש. אין לי שום FOMO מזה שאני לא שם. להיפך, זה שחרר אותי”.
הובלת את “מיטלס מאנדיי” (יום שני ללא בשר) בתקופה שבה טבעונות עוד נחשבה כמעט מחתרתית. היום זה כבר כמעט מיינסטרים. מה גרם לך לקחת את הסיכון הזה? את באמת מאמינה שלתקשורת יש כוח לשנות הרגלים בחברה?
“לקחתי את הפרויקט דווקא כי לא ראיתי בו קמפיין חתרני. כשהתחלתי, זה היה בדיוק בתקופה שבה הגל של הטבעונות התחיל להתעורר. גארי יורופסקי הגיע לארץ, טל גלבוע זכתה ב’אח הגדול’ והנושא רק התחיל לחלחל לשיח. דווקא בגלל זה ראיתי ב’מיטלס מאנדיי’ משהו אחר: קמפיין לא קיצוני. רעיון פשוט שאומר – תעשו שינוי קטן, יום אחד בשבוע, ואם הרבה יעשו את זה יהיה לזה אימפקט גדול. החלטתי שזה הכיוון שנכון לי כי אני באה מדימוי מאוד מיינסטרימי. הגשתי מהדורה מרכזית, הייתי מזוהה עם ממלכתיות. לא עניין אותי ללכת למקום קיצוני שאומר לאנשים ‘אם אתם לא טבעונים אתם לא שווים’. במקום זה אמרתי: בואו נעשה צעד קטן שקל לעבור איתו. לא רואה בזה חתרנות. הקמפיין היה עדין, לא תוקפני. אני כן טבעונית ומדברת על זה, וברור שיצא שאנשים הרגישו לפעמים לא נוח לאכול לידי בשר (צוחקת), אבל זה לא היה לב הקמפיין. אני מאוד מאמינה בכוח של תקשורת לשנות.
“הסרטים שעשיתי ב’המערכת’ הזיזו דברים: למשל על הפנסיה. אנשים פתאום הפסיקו לשים את הדוחות במגירה בלי לפתוח. הם הבינו שהם צריכים להיות אקטיביים, שזה גורל הכלכלה שלהם. זאת הטלוויזיה שמעניין אותי לעשות כי אני מאמינה שלתקשורת יש כוח לשנות”
“זה משהו שלמדתי עוד כשעשיתי את סדרות הדוקו בערוץ 10 ואחר כך ב’המערכת’. זאת הטלוויזיה שמעניינת אותי – טלוויזיה שמזיזה משהו. ההשראה הכי גדולה שלי בתחום הזה בכלל לא הגיעה מחדשות אלא מג’יימי אוליבר, שף בריטי. בתחילת שנות ה־2000 הוא החליט לשנות את המזון של ילדי בריטניה, שלאכול צ’יפס ונקניקיות מטוגנות היה אצלם סטנדרט יומיומי. בסדרה אחת הוא לקח בית ספר בגריניץ’ ועשה שם מהפכה שבזכותה השתנה כל מערך המזון בבתי הספר במדינה. כשצפיתי בזה, נדלקה לי הנורה: ככה אני רוצה לעשות טלוויזיה. טלוויזיה שמצליחה לשנות מציאות. אני חושבת שבנושא הזה גם הצלחתי. הסרטים שעשיתי ב’המערכת’ הזיזו דברים אמיתיים: למשל הסרט על הפנסיה. אנשים פתאום הפסיקו לשים את הדוחות במגירה בלי לפתוח. הם הבינו שהם צריכים להיות אקטיביים, שזה גורל הכלכלה שלהם. יש עוד המון דוגמאות. אז כן זאת הטלוויזיה שמעניין אותי לעשות כי אני מאמינה שלתקשורת יש כוח לשנות. לטוב וגם לרע. וזה מה שמשך אותי ל’מיטלס מאנדיי’ ולפרויקטים דומים – הרצון להראות ששינוי קטן יכול לייצר תנועה גדולה”.
היום צריך להיות סטוריטלר כדי להעביר מסר, למכור רעיון, לשכנע, לעורר מודעות. את חושבת שצריך להיות “סטוריטלר” כדי להציל את כדור הארץ? הרי החשיבות שלו ברורה, אנחנו חיים כאן.
“חד-משמעית כן. השאלה איך מספרים את הסיפור היא אחת ההתלבטויות הכי גדולות בתנועה הסביבתית. כשאתה רוצה שאנשים יזוזו אתה חייב למצוא את הדרך הנכונה לגייס את תשומת הלב והאכפתיות שלהם. יש דרכים שונות לספר סיפור: יש את דרך ההפחדה, ויש את הדרך הרגשית, האישית. חלק מהאנשים מגיבים רק לפחד – עד שלא תבהיל אותם, הם לא ישנו כלום. אבל את הרוב הפחד רק ישתק, הוא לא ישנה אותם בטווח הארוך. ופה בדיוק האתגר: איך מספרים את הסיפור כך שאנשים יבינו שזה לא רחוק מהם. אני לפעמים משתגעת מזה, איך אתם לא רואים כמה זה חשוב? איך זה ישפיע על הילדים והנכדים שלנו? ובמיוחד עליכם, הצעירים. לפעמים בא לי לצעוק את זה.
“רוב האנשים רואים את משבר האקלים כמשהו רחוק גם מבחינה גיאוגרפית (“דובים בקוטב”), וגם מבחינת ההשפעה הישירה עליהם. אבל זה לא בקוטב – זה פה. ישראל נמצאת בהוט־ספוט אקלימי, זה כבר מורגש וזה בדיוק מה שאני מנסה לעשות בהרצאות שלי .יש לי הרצאה שבה אני מספרת איך נכנסתי לתחום הזה ולמה אני רואה בו חשיבות עצומה. אני מסבירה על המשבר, על ההשלכות הספציפיות על ישראל ומבחינתי זו שליחות. זה הייעוד שלי היום: למצוא את הדרך לספר את הסיפור כך שיזיז משהו אצל אנשים.
“אחת הבעיות המרכזיות בפוליטיקה הישראלית בשבע השנים האחרונות היא שהיא הפכה לפחות ופחות עניינית. כמו שהתקשורת הפכה יותר רוויית ריבים ופחות מקצועית — כך גם הפוליטיקה. ובעקבות זה גם החברה כולה נהייתה יותר לעומתית. אנחנו כל הזמן מלבים את זה“
אז זה בעצם “הקול האחר” שרצית להביא כשנכנסת לפוליטיקה ב-2019. בדיעבד את מרגישה שהצלחת להשפיע? כי יש תחושה שהמערכת בולעת את כל הקולות הטובים.
“זאת הייתה בדיוק הסיבה שנכנסתי לפוליטיקה. לא כוח, לא כסף ולא כבוד – את כל אלה כבר היו לי. באתי מתוך רצון לקדם נושאים שחשובים לי באמת. אבל כן, הרגשתי תסכול מאוד גדול. פוליטיקה, ובמיוחד בישראל, מחייבת אותך הרבה פעמים לעשות דברים שאתה לא מסכים איתם, רק כדי להתיישר עם הקו של המפלגה ועם משמעת קואליציונית. אלו חיים בתוך פשרה מתמדת ויש אנשים שזה מתאים להם יותר. לי זה היה קשה.
“אחת הבעיות המרכזיות בפוליטיקה הישראלית בשבע השנים האחרונות היא שהיא הפכה לפחות ופחות עניינית. כמו שהתקשורת הפכה יותר רוויית ריבים ופחות מקצועית — כך גם הפוליטיקה. ובעקבות זה גם החברה כולה נהייתה יותר לעומתית. אנחנו כל הזמן מלבים את זה. פעם זה היה אחרת. בכנסת הייתה הרבה יותר עבודה משותפת בין קואליציה לאופוזיציה על דברים שטובים לאזרח. אנשים היו מחפשים שותפים גם בצד השני של המפה, מגישים יחד הצעות חוק ומקדמים אותן כי הן היו נכונות, לא כי הן ייכנסו לרשימת הישגים מפלגתית. דב חנין למשל, חבר כנסת מהשמאל הקיצוני, היה אחד משיאני החקיקה כי הוא ידע לעבוד עם כולם. העריכו אותו, הקשיבו לו, כי הוא הגיע עם הצעות חוק טובות והצליח לייצר שיתופי פעולה חוצי מגזרים. גם שלי יחימוביץ’ מהעבודה וחיים כץ מהליכוד עבדו יחד. זה לא היה מופרך בכלל. אבל בשנים האחרונות נוצר דפוס אחר שבו לא נותנים ניצחונות לאופוזיציה, נקודה. ברגע שזה בא מהם, הקואליציה לא משתפת פעולה, זה משתק את הכנסת והאופוזיציה מתקשה לקדם גם דברים שהם ממש לטובת הציבור. כשאין ענייניות, היכולת לקדם נושאים חשובים שואפת לאפס. ולכן היום קשה לי מאוד לראות את עצמי חוזרת לשם”.
על ההצטרפות למחלקה לתקשורת: “מה שבאמת משך אותי זה שזה ספיר. אני רואה בזה שליחות להגיע דווקא לכאן לפריפריה, לא לעוד מוסד בתל אביב. יש חשיבות מיוחדת בלבוא לפה, אליכם, פעם בשבוע. יש פה משהו אמיתי, מחובר, ואני שמחה להיות חלק ממנו”
עם כל הכבוד לפוליטיקה, בואי נדבר על ההצטרפות שלך אלינו למכללת ספיר. מה בעצם משך אותך ללמד? כשהיית סטודנטית בכלל דמיינת את עצמך כמרצה?
“אני מרצה הרבה, אני מעבירה הרצאות כבר שנים, גם בנושאים סביבתיים וגם על הדרך המקצועית שלי, ואפילו הגעתי פעם לספיר כמרצה אורחת, אבל מעולם לא לימדתי קורס אקדמי שלם. זה משהו שהוזכר לי פה ושם לאורך השנים, אבל לא הגיע למימוש ובחיים הרבה דברים הם עניין של טיימינג. כשאילן (יצחייק, ראש מסלול עיתונות בעידן דיגיטלי במחלקה לתקשורת – נ”ג) פנה אליי, זה הגיע בדיוק בזמן הנכון גם הייתי פנויה יותר, גם בעקבות המלחמה הרגשתי רצון לחזק את העוטף. אבל מה שבאמת משך אותי זה שזה ספיר. אני רואה בזה שליחות להגיע דווקא לכאן לפריפריה, לא לעוד מוסד בתל אביב. זה ברור מאליו ללמד במרכז, אבל יש חשיבות מיוחדת בלבוא לפה, אליכם, פעם בשבוע. יש פה משהו אמיתי, מחובר, ואני שמחה להיות חלק ממנו”.
“אני רוצה שתזכרו שיש בני אדם מאחורי הסיפור. שתבואו למקצוע הזה עם חמלה, עם יושרה, עם הבנה שלכוח שיש לתקשורת יש שני צדדים: אחד שיכול לשנות לטובה, ואחד הרסני. אני עדיין מאמינה בכוח ובחשיבות של עיתונות טובה וחשוב לי שיהיו אנשים טובים בתחום”
הכרת את המחלקה לתקשורת לפני שהצטרפת?
. כשהגיעה הפנייה מאילן, דיברתי עם רונית (סלניקיו גפן, האחראית על ספירלה – נ״ג) שאגב הייתה טירונית שלי ומאז אנחנו בקשר, כדי להבין מה היא חושבת. והאמת? זה רק עשה לי יותר חשק. זה נתן לי תחושת ביטחון שאני מגיעה למקום הנכון”.
מה היית רוצה שהסטודנטים שלך ייקחו ממך מעבר לחומר הלימודי?
“אני רוצה לתת כמה שיותר מהידע ומהניסיון שלי, ולראות את ההתקדמות שלכם כעיתונאים וכאנשים. אבל אם אני צריכה לבחור זה אחריות ונאמנות. אני רוצה שתזכרו שיש בני אדם מאחורי הסיפור. שתבואו למקצוע הזה עם חמלה, עם יושרה, עם הבנה שלכוח שיש לתקשורת יש שני צדדים: אחד שיכול לשנות לטובה, ואחד הרסני. אני רוצה לראות אתכם נמנעים מהצהוב, מחויבים לאמת, מקצועיים. אני עדיין מאמינה בכוח ובחשיבות של עיתונות טובה וחשוב לי שיהיו אנשים טובים בתחום. אם אוכל לתרום לזה – זה יהיה עבורי הדבר הכי משמח”.
אחרי שיחה ארוכה על תקשורת, אחריות וההצטרפות למכללת ספיר – שאלתי את חיימוביץ’ כמה שאלות שאפשר לשאול כל אחד, אבל התשובות עליהן יגלו הרבה על הבן אדם בפחות מילים.
מי האדם שהשפיע עליך הכי הרבה לאורך השנים?
“אמא שלי”.
מי איש התקשורת שהכי היית רוצה לפגוש לקפה, חי או לא, ומה היית שואלת אותו?
“דיאן סויר. מגישה אמריקאית”.
איזה משפט היית רוצה שיצוטטו ממך בעוד 100 שנים?
“אי אפשר להיות רמטכ”ל בלי להיות חייל”.
גילטי פלז’ר טלוויזיוני?
“עד לא מזמן סדרות רפואיות. האוס וכו’. לאחרונה גיליתי שאני צופה יותר מדי ומתחילה לפתח תסמינים אז התחלתי קצת למנן את העניין הזה (צוחקת)”.
כותבים ספר על חייך, מה שם הפרק הנוכחי?
“ללמוד, ליהנות, לעשות מלא”.
עצה לסטודנטים שלא יודעים מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים?
“להתחיל לעבוד, גם אם זאת עבודה שנראית זוטרה. אני מאוד מאמינה בלהתקדם תוך כדי עבודה. לימודים זה מאוד חשוב, אבל גם ניסיון. צריך להבין שזה בסדר להתחיל מלמטה ואם תהיה טוב אתה תתקדם. זה תחום שאם אתה טוב אתה תתקדם – אין אפס”.
