“באתי מאיפה שהייתי סגור, והייתי שם במשך 24 שעות סגור ופתאום אתה בא ולומד. זה עושה לי הרגשה טובה” – כך מספר בהתרגשות מייקל פוטוי (26), מבקש מקלט מאריתריאה שהגיע לישראל בינואר 2010 ושוהה כיום במתקן חולות. בחודש החולף, בין התאריכים 22.12 עד ה-14.1 השתתף מייקל, ביחד עם 50 מחבריו, בפרויקט מיוחד שנערך במכללת ספיר, שבמהלכו הגיעו אחת לשבוע מבקשי המקלט ליום לימודים ארוך במכללה. “ההסעה אספה אותם ב-7 וחצי בבוקר. הם הגיעו, חיכתה להם ארוחת בוקר וקצת קפה להתרעננות מהנסיעה. ואז הם נכנסו לשיעור הראשון – שיעור במשפטים, למדו קצת על הכנסת, על ישראל, על החברה הישראלית”, מספרת דניאל מרדכי, רכזת מעורבות חברתית של אגודת הסטודנטים.
השיעורים, שהתקיימו בשפה האנגלית, הועברו בהתנדבות על ידי מרצים מהמכללה. “היה לי חשוב לתת הרצאה שהם ירגישו שהיא יישומית, שיש להם מה לעשות עם זה. אז נתתי להם (הרצאה) על התארגנות קהילתית ואקטיביזם חברתי”, מספר יוסי כורזים, מרצה לעבודה קהילתית בבית הספר לעבודה סוציאלית שהתנדב בפרויקט. “בניתי מלכתחילה הרצאה שיש בה גם דיון ושמפעילה אותם, ומאפשרת להם גם לעשות קצת ונטילציה על התחושות שלהם כלפי ישראל וכלפי המצב שלהם, והם בהחלט העלו כמה דברים חשובים מאוד”.
“הפרויקט נותן המון כוח, המון התרוממות נפש”
“הם היו פה אזרחים, קיבלו זכויות, קיבלו אשרת עבודה, הם אזרחים שעובדים ומתפרנסים ופתאום יום אחד מחליטים ‘בואו, אנחנו רוצים לשבור לכם את הרוח כדי שתעופו מפה’ – אומר אבנר פיינגלר, ראש בית הספר לקולנוע, “אני חושב שהפרויקט נתן להם המון-המון כוח, המון התרוממות נפש”.
חוסר במדיניות מוסדרת כלפי מבקשי המקלט בישראל יצר תמונת מצב עגומה, המניעה ארגונים רבים, פעילים חברתיים ועמותות לקחת חלק בשינויה. אחת מהן היא עמותת The Center for International Migration and Integration) CIMI) שמימנה את הפרויקט בספיר. “מטרת העמותה היא לסייע בפיתוח תחום ההגירה בישראל”, נכתב באתר הרשמי שלה. “אנו שואפים ליישם סטנדרטים בינלאומיים בטיפול בקשת רחבה של תחומי הגירה הרלוונטיים למדינה ולחברה הישראלית. CIMI עוסקת בפיתוח מענים מערכתיים ופרטניים, תוך הגנה על זכויות מהגרים ומבקשי מקלט ושמירה על מחויבויות בינלאומיות”.
המצב הקשה בארץ מולדתם חייב את מבקשי המקלט לברוח ולהותיר את משפחתם מאחור, ורבים מהם עברו דרך ייסורים ארוכה, מסוכנת ולא פשוטה בכדי להיות פה. “הגעתי לארץ ב-2010, לפני שש שנים. הגעתי דרך אתיופיה. הייתי באתיופיה שנה או עשרה חודשים”, מספר מייקל. חודש ימים הוא ישב בכלא קציעות, שם תחקרו ושאלו אותו מה מעשיו בישראל. לאחר השחרור מקציעות הגיע לתל אביב, שם פגש חבר שעזר לו להתאקלם. “היה שם מישהו שהכרתי שכבר היה שם חודש-חודשיים וכבר התחיל לעבוד. יש הרבה אנשים שתפסו אותם גונבים ואמרו שהם פושעים. בסדר, שמת בן אדם במקום ואין לו מה לאכול ומה לשתות, ואסור לו לעבוד. אז מה הוא יעשה? הולך וגונב אוכל ושתייה. אם אין לך מה לאכול ומה לשתות ואתה לא יכול לעבוד – מה תעשה אם לא תגנוב? זה לא סתם, זה בשביל לאכול”.
אל מתקן חולות הגיע מייקל לאחר חמש שנים שבהן גר בתל אביב, שם הספיק ללמוד עברית ולהכיר חברים חדשים. “יש לי כבר מלא ידידות ומלא חברים שהכרתי אותם בחיים שלי, בעבודה, איפה ששותים קפה – שם יושבים, שואלים מה קורה? לא כולם אנשים לא טובים פה בארץ”. שגרת חייו המתסכלת מחייבת אותו לחיות במתקן, כשהוא מחוייב להחתים כרטיס נוכחות פעם אחת ביום. “אני מקווה שהלימודים ימשיכו, יש הרבה אנשים שרוצים ומחכים. אנחנו כאן רק 50 איש מתוך 3,000. אני מרגיש מצוין היום”.
כעת, לאחר שהפרויקט בא אל סיומו, חזרו מבקשי המקלט ל”חולות”. חלקם כבר החלו להעביר את הידע שרכשו לאלה שלא זכו להשתתף בפרויקט ונותרו מאחור בין כתלי המתקן. “דברים שהם כבר למדו בעבר הם כבר עשו כיתות והעבירו לחברים שלהם בחולות – כבר עכשיו! שתבינו איזה השפעה מדהימה יש להם”, מספרת רותם עזר, ראש מדור עשייה חברתית מטעם אגודת הסטודנטים בספיר. “אני תופסת את הסטודנטים כאוכלוסייה פעילה, אקטיבית, שמשפיעה על החברה שלה. בתפיסות ההומניות שלי, אני מקווה שבעתיד הטיפה יותר קרוב לא נמשיך להחזיק במדינת ישראל אנשים שהם לא פושעים, לא עבריינים, לא רוצחים ולא אנסים – בכלא”.
בתמונה בראש הכתבה – חלק מהמשתתפים בקורס. צילום: ליאורה זלצברג
